בשבועיים האחרונים השתתפתי בקורס הכשרה במשטרה, בנוסף לתפקיד ההתנדבותי הקיים שלי כמתנדבת סיור. באחד ממפגשי ההכשרה הגיע לברכנו הרב שמואל ארליך, הרב של מחוז מרכז במשטרה. במהלך דבריו ציין מספר פעמים את הפסוק משירת דבורה בספר שופטים 'המתנדבים בעם ברכו ה׳'. במקום לברך אותנו, הוא אמר, כי לנו המתנדבים יש כח מיוחד לברך אחרים, כי בהתנדבות שלנו אנחנו מורידים את השפע לטובת הדור.
כמה שעות לפני כתיבת שורות אלה סיימתי משמרת התנדבות שבה יצא לי להכיר מתנדב שטרם הכרתי. אחרי 8 שעות יחד בניידת, גיליתי עליו שהוא לא רק מתנדב במשטרה, אלא גם באיחוד הצלה (למדתי על זה כשהגענו לזירה של תאונת עבודה) ובארגון ידידים (כך למדתי כשעצרנו לסייע לאשה מבוגרת שסימנה לנו שנתקעה עם האוטו וביקשה עזרה). גם בקורס המשטרתי רבים שיתפו שהם מתנדבים בנוסף בזק״א/מד״א/איחוד הצלה. מאז אני מהרהרת אודות אנשים שהם מולטי-מתנדבים, כמוהם, כמוני.
רבות נכתב אודות התכונה הישראלית המאפיינת של ערבות הדדית והושטת יד בעת משבר. אירועי שמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיהם הקפיצו את כל נתוני ההתנדבות בישראל, במיוחד בכל הנוגע להתנדבות אפיזודית (בבחינת 'כל אזרח הוא חמ״ל') בה אזרחים בחרו לתת כתף לחיילים, אזרחים, משפחות חטופים ומפונים, בעלי עסקים ואחרים. מעניין לבחון את ההבדלים בין אנשים שמתנדבים בימי שגרה לעומת מי שמתנדבים רק/בעיקר בעתות משבר ומצוקה מיוחדים (שניהם מוערכים כמובן).
ולא פחות מעניין לבחון את עקומת ההתנדבות לאורך זמן משיאה בשבועות הראשונים באוקטובר דרך ההאטה והצמצום כיום אחרי תשעה חודשים של מלחמה. אם בשבועות הראשונים הופצצנו ביוזמות סיוע כל חמש דקות, בימים אלה פעם או פעמיים בשבוע עוברת הודעה עם בקשה לסיוע בקבוצות הווטסאפ.
האם זה כי צריך פחות עזרה? לא! אולי אנשים חזרו לשגרה וכך גם הרגלי ההתנדבות שלהם, ואולי זה נובע קצת מ'שחיקת החמלה' (מונח שטבע צ׳ארלס פיג׳לי בהקשר אחר של מטפלים). אני מעריכה שהמכון לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל, שבאוניברסיטה העברית, שלמדתי אצל מספר מחוקריו בתואר השני שלי בניהול מלכ״רים, עוד יעמיק לחקור בנושא מכל צד אפשרי.
ההתנדבות טבועה בדנ״א היהודי מקדמת דנא. השבת סיימנו לקרוא את ספר במדבר שם נתקלנו מספר פעמים בהתנדבות ובנדיבות של העם בנסיבות שונות. ואם אתם מחפשים לפתוח שיחה מעניינת בשולחן שבת, אני מציעה לכם לעניין את הילדים לחשוב מי היה המתנדב/ת הראשונים בתורה, ולמה הם חושבים כך.
רבים מכירים את התחושה שמי שמתנדב, פעמים רבות מרגיש שהוא נתרם הרבה יותר ממה שהוא תורם לאחר. וזה מניע חשוב מאוד להמשך התנדבות והתמדה.
מאז ימי בראשית, ההתנדבות הפכה להיות יותר ויותר מאורגנת (מעורבות חברתית בתיכון, שירות לאומי לאחר תיכון), וגם ערכית כחלק מתפיסה חינוכית של ההורים (ירים יד כל מי שסייע להרים פרוייקט בר/בת מצווה סביב התנדבות של חתני/ות השמחה).
מסתבר שהדרך האפקטיבית ביותר לחנך ילדים להתנדבות היא אולי באמצעות הדוגמה האישית. כשילדים רואים ושומעים על ההתנדבות של אחד או שני ההורים, ואולי אף לוקחים חלק בפעילות, זה משאיר רושם וחותם בלתי אמצעי על נפשם.
בשנים האחרונות, הבנות שלי היו שותפות במספר הזדמנויות לפעילויות התנדבות יחד איתי, מאריזת משלוחי מנות לנשים שיצאו ממקלטי בת-מלך, ועד שמירה על תינוקות בבתי חולים כדי לשחרר לכמה שעות את ההורים. ההשפעה עליהן היתה עצומה, והאמת שגם עליי כשראיתי אני אותן מתמסרות ונותנות.
שנהיה תמיד בצד הנותן.