1. "בְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים", פוסקת ההגדה, ודורשת שכדי שנראה את עצמנו, בני המאה ה-21, כאילו גם אנחנו ניצלנו בנס שאירע לפני 3,337 שנה, תסב כל משפחה בישראל סביב שולחן הסדר בצאת השבת, ותקרא בהגדה העתיקה, שכל תכליתה להזכיר לנו את שיעבוד מצרים ואת גאולת מצרים, שמובילה אל ימינו אנו: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".
אבל המסר אינו מסתיים באזכור נס גאולת מצרים. המסר המרכזי הוא, שמסכת הנסים הגלויים והנסתרים המלווה את עם ישראל, נמשכת עד ימינו: "לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם... לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ".
2. ההגדה שתלווה את סדר ליל פסח תשפ"ה, כבכל מאות הפסחים הקודמים, היא אחד הטקסטים העתיקים ביותר, אך אינה נמנית עם הספרות הקאנונית וגם אינה שייכת לספרות החתומה שהותירו בידינו חז"ל. בניגוד לטקסטים אלה, שאסורים בתוספת או בגריעה (אבל פתוחים לפרשנויות הדורות), נחשבת ההגדה לטקסט פתוח, והינה כחומר ביד היוצר. במרוצת הדורות נוספו עליה פיוטים ומזמורים, פירושים לאין מספר, וגם ציורים וצילומים וגרפיקה שממחישים את האירועים המתוארים בה. תכליתם של אלה לשמר את העניין ואת האקטואליה של ההגדה בכל הדורות; לאפשר לכל דור למצוא בה את המסרים הראויים לו; ואפילו לשמר את עירנות הילדים עד סיום ההגדה, שם נשתלו בימי הביניים הפיוטים שכמעט אין להם אח ורע בתרבות ישראל: אחד מי יודע וחד גדיא.
3. ליל הסדר נועד לקיומה של מצוות 'והגדת לבנך', אבל חובתנו לעסוק במעמד זה גם במקבילות היסטוריות שנתהוו לאורך הדורות – הן אלה שהן בנות זמננו ממש, וגם שנולדו בשנות הגלות הארורה (שלמרבה הצער יש בינינו כאלה שטרם נגמלו ממנה, ואף משמרים ומקדשים אותה, כמו אותו ראש ישיבה שדיבר בערגה על אפשרות של שלטון ערבי בא"י, ע"ע נוח'בה; או כאותם שסבורים שכל המלחמה המתנהלת כאן על עצם קיומו של עם ישראל אינה מעניינם כלל, בבחינת אני את נפשי הצלתי, בניגוד מוחלט למצוות מדאורייתא ולפוסקי כל הדורות; או אפילו אלה שמשתעשעים עדיין באורחות הגלות: ביגוד של אצילים פולניים מהמאה ה-18, תפילה בעברית מקולקלת שלא נהגה במקדש ומקורה ב'לוֹשְן הקוידש' הגלותית, ועוד).
בכל שנות הגלות הנוראה, ליווה הדיכוי את העם היהודי המפוזר ומפורד. הדורות אמנם התחלפו, ומידי פעם גם מיקום הגלויות השתנה, אבל יעדי אוייבי העם לא השתנו: "שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". זה נכון, כידוע, גם בדורנו אנו, ע"ע קריאתו של סינוואר לנשיא איראן: 'אני זקוק ל-500 מיליון ד' להשמדת מדינת ישראל'.
הרשעות האנטישמית לעולם עומדת, ולא חשוב היכן ומתי: כשחיינו בגולה, צעקו לעברנו האנטישמים: 'לכו לפלשתינה; צאו לנו מהעיניים'. וכשעשינו זאת סוף סוף בסיעתא דשמיא ב-100-150 השנים האחרונות, הם צועקים לעברנו: 'Free Palestine, מן הים עד לנהר'. לא חשוב מה יעשה היהודי – תמיד ייתקל בשנאת עולם לעם עולם, ולא משנה היכן יחיה ואיך יתנהל.
4. אז בואו נראה כיצד מסוגלת ההגדה, שגרעינה גובש כבר לפני 1,800 שנה ומאז הלכה והתרחבה לארך הדורות, להיות אקטואלית גם לימינו.
"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אֲבָהָתַנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם". ובזמננו לא אוכלים אחינו החטופים בארעא דעזה – 59 איש, מהם בוודאות חיים 24 – רק חצי פיתה דלוחה ליום? יש לחמא עניא נורא מזה?
וזה עוד כלום לעומת המרורים המרים כלענה ולגמרי לא סמליים, שאוכלים אחינו החטופים יום יום, שעה שעה, רגע רגע, שניה שניה, במרתפי החמאס. הם כבר פטורים ממצוות מרור. יש להם בשפע מן הצרה הזו.
"שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק". מאי נפקא מינה בני ברק? מה זה משנה? ואת מי זה צריך לעניין? ללמדך שבני ברק (כלומר, בני ברק כמשל לחברה החרדית כולה), לא השתנתה מאז: רק בבני ברק מסוגלים העסקנים ו'המעוררים' מטעם עצמם, להתריס כלפי רבותיהם ולהכתיב להם את האג'נדה שלהם ולהציגה כאילו זו 'דעת תיירה'. עולם כמנהגו נוהג.
"וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר". צאו וראו מיהם הכופרים. רק פעם אחת ויחידה מוזכר 'הכויפר' בהגדה, אבל הוא אינו זה שנגדו מצווחים רוקדי 'ובשלטון הכויפרים איננו מאמינים ובלשכותיהם איננו מתייצבים', אלא דווקא אלה שהוציאו עצמם מן הכלל. הא, ותו לא. רק לגבי הרשע-הכויפר מן ההגדה, שהוכרז כופר רק בגלל שהוציא עצמו מן הכלל (!), מדגישה ההגדה ש"אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל". כנראה כדי שלא ייבא עימו את הכפירה לארץ הקודש.
5. וכך הלאה לכל אורך ההגדה, וצר המקום מלהשתרע ומלהציג עד כמה אקטואלית להפליא ורלוונטית לימינו ההגדה העתיקה הזו, שמשמרת בכל בית מישראל את חיוניותו ורעננותו של סיפור יציאת מצרים וגאולת ישראל.
ויהי רצון שיתקיימו בנו נבואתו של הנביא ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם"; ונבואת הנביא מיכה המורשתי: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" – ונגיע לפסחים שיש בהם הגדה חדשה, שירה חדשה.
6. לא נוכל לסיים טור זה שעניינו האקטואליה של ההגדה, בלא קטע מן הפיליטון הציני של הסופר הרופא ד"ר יהודה לייב קצנלסון, בעל שם-העט בוקי בן יָגלי (קרא: יוֹגלי), שכתב ערב פסח לפני 122 שנה, לגבי הפיוט הלכאורה ילדותי חד גדיא:
"מצות עשה אחת ניתנה לנו, שקשה לאדם מישראל לקיימה יותר מכל המצות שבתורה. 'ושמחת בחגך' כתוב, וכיון שקידש היום, כבר צריך אתה לשמוח. עוד לא הספקת לשאוף רוח, עוד לא הספקת להתאנח כראוי אחרי כל העמל והיגיעה, שעמלת ושיגעת, כדי להכניס את הפסח אל הבית, עוד שקוע אתה בראשך ורובך בדאגות של יום אתמול ובדאגות של יום מחר, וכבר מחויב אתה מן התורה לשמוח. מצות עשה מפורשת היא! אולי לתכלית זו נתכוון המשורר הנעלם, שחבר את הזמר 'חד גדיא'. הוא חפץ, פשוט, לבדח מעט את דעתך ולזכות אותך לכל הפחות רגע אחד במצווה של שמחת החג. אבל אתה, שהנך בן לעם חכם ונבון, אשר 'לשחוק תאמר מהולל ולשמחה מה זו עושה', אתה הולך, וקונה לך הגדה עם ל"ב פירושים, בנגלה ובנסתר בדרוש ובסוד; זה יהפוך את הגדי לכנסת ישראל, השני יעשה אותו ל'נשמת האדם', השלישי והרביעי לדברים אחרים לגמרי, ואתה יושב אחרי הסדר, ומצחך מלא קמטים, ומעיין בל"ב הפרושים כדי להכריע מי מהם כִּיוון לאמיתו של דבר, עד שאתה מפיג גם את מעט השמחה, שהיו יכולות להביא לך ארבע הכוסות, אשר שתית על פי ההלכה המפורשת במשנה.
גם להרוסים יש זמר בסגנון 'חד גדיא', אולם הרוסים לא חברו עליו ל"ב פירושים, ואחרי שתותם ארבע כוסות (ארבע לאו דווקא) ברצון ולא באונס, ברשות ולא בחובה, הם מזמרים את ה'חד גדיא' שלהם וממלאים שחוק פיהם, כאלו היה בהזמר ההוא באמת איזה רעיון מעורר שחוק. ואחרי כל אלה נמצאים יהודים המאמינים, כי יכולים הם להתבולל בין אומות העולם. ה'חד גדיא' לא יתן לך, קוראי החביב, להתבולל. גם אם תמכור לאחד הטטארים את כל ירושת בית אביך יחד עם ההגדה ועם ל"ב הפירושים שעליה, אז תחבר בעצמך פירוש חדש על ה'חד גדיא' ולא תתבולל". חד גדיא כתרופה כנגד התבוללות. בדיחה שכזו!
חג כשר ושמח לכל בית ישראל.