1. 'הציונות לא תנצח'. במלים אלה, בעברית צחה, שנרשמו בידי פריצי החיות החמאסניקיות על הפודיום שעליו התנהל הטקס הרשמי להחזרת ארבע חטופות ישראליות לידי הצלב האדום, בדרכן הביתה, ביקשו המפלצות החמאסיות לבטא את מטרת-העל של האידיאולוגיה החמאסית – למחוק מעל פני האדמה את מדינת ישראל, פרי יצירתה של הציונות, ולהפוך את כל שטחה למדינת פלשתין (היל"ת). אין מטרה נעלה יותר בעיני החמאס מעבר לזו.
ולמרבה הפלצות, סיסמה זו בדיוק, אבל בדיוק נמרץ, עומדת – להבדיל מיליוני הבדלות בין אוייבים לאחים תועים, בין הטמא לבין הטהור –בחביונה, במהותה, בכבשונה הסמוי מן העין – של ההשתמטות החרדית. 'הציונות לא תנצח' היא המנוע המניע את ההתנגדות החרדית לשורה של התנהלויות מאוסות: אי הכרה תודעתית בנס הנסים (שיש המשווים לנס יציאת מצרים!) של עצם הקמת המדינה, והסירוב הנואל ליטול חלק בחגיה: לא הלל והודיה ביום היווסדה; לא עמידת דום מזדהה ביום הזיכרון (בטענה השקרית הדמיונית שזה מנהג גויים – ולא היא!); לא להניף את דגלה (עשו סיבוב בשכונות החרדיות ביום העצמאות ולא תמצאו דגל לרפואה); ויש אף 'המחמירים' שרומסים בבוז את הדגל ומעלים אותו באש, כדי לבטא את מיאוסם מן הרעיון הציוני. רבים עדיין מקפידים לומר את תפילת 'תחנון' ביום חגה (והקנאים אף צמים כשחל יום העצמאות בימי בה"ב שלאחר הפסח). שום הכרה. אפילו לא סמלית. אפילו לא הכרת הטוב.
2. נכון אמנם שחלק ניכר מהחרדים – בואו נאמר בגדול, מחצית מהם – משלימים עם קיומה של המדינה. אבל מה עם החצי השני?
אפילו בבית הכנסת הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שבעיני מרבית הציבור החרדי היה גדול הדור ומנהיגו, וספק אם ניתן להשוותו לקנאי סאטמר, לא ניכרת שום חגיגיות ביום העצמאות. אגדה בני ברקית מספרת, שאם אירע שביום העצמאות נחגגה ברית מילה בבית הכנסת שלו - אירוע שמכוח ההלכה אין לומר בו תחנון – מוזזת ההלכה מפני יום העצמאות ואומרים תפילת חולין זו, "כדי להוציא מליבם של ספקנים שחלילה חוגגים כאן את יום העצמאות".
וכל כך למה? – בדיוק בגלל הסיסמה שכיום אימץ החמאס, אבל זכויות היוצרים לה שמורות זה כמאה שנה בידי החרדים – להבדיל, להבדיל, להבדיל, כמובן.
3. כדי להגיע לפשר המשטמה התהומית לרעיון הציוני הטהור שעניינו קיבוץ נדחי ישראל במכורה, צריך לחזור לשלהי המאה ה-19, שנות הראשית של התנועה הציונית שנוסדה בידי חוזה המדינה ב"ז הרצל (שלבלרי ה'יתד נאמן' מכנים אותו ברוב איוולתם 'הוזה המדינה', כמובן מטעמי 'הציונות לא תנצח').
כשהציונות חוללה אז מהפכה רבתי כשהכריזה שגם ליהודים מגיעה מולדת ובארצם, נחלק העם היהודי לשניים, לא בהכרח שווים: ציונים (שנקראו בבוז ציוניסטען) ועוייני הציונות: חרדים, בונדיסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים ועוד. לכל חוג היו סיבות משלו, אך נתמקד היום ב'השקופע' החרדית.
החרדים, מסתבר, הוטעו ע"י חלק ממנהיגי הציונות, כאילו יעדה הוא להמיר תורה ומצוות בלאומיות נטולת אידישקייט. אמנם אחד ממנהיגיה אמר כי 'הציונות אין לה דבר עם הדת', אך הוא בגדר מיעוטא דלא מינכר. דווקא הרצל עצמו, אף שהיה בגדר מתבולל מחמת חינוכו בבית מתבוללים, פיתח רגשות עמוקים כלפי היהדות, כמו למשל אמירתו בנאומו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897): "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ היהודים". ולפני כן, כתב ב'מדינת היהודים' (1896): "רק אמונתנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו לעם אחד". בנאום בווינה (1896) הדגיש את כוחה הלאומי המגבש של היהדות: "דור שגדל כשהוא מרוחק מן היהדות, הוא משולל אחדות זו, ואינו מסוגל להתחשב בעבר שלנו, כמו שאינו מסוגל לצפות לעתיד". הם סירבו להבין שהבסיס הרעיוני של המיזם הציוני, מושתת על יסודות יהודיים לעילא.
איש לא גילה לעסקנים החרדים, עוייני הציונות, שההיפך מהבנתם הוא הנכון. הם העדיפו להשקיע בהפיכת הציונות לדֶמון – אולי מחמת החשש שניצחון הציונות משמעותו נהירת צאן מרעיתם, הקהל השבוי שלהם, מלפיתתם בגולה הארורה – למולדת החדשה-ישנה, שם יהיו בלתי תלויים בהם...
4. גם האורתודוקסיה היהודית של אירופה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלקה לשני חלקים: יהודים שומרי תורה ומצות שׁשׂשׂו ובירכו על הרעיון הציוני וראו בו אתחלתא דגאולה והתגשמות הבטחות הבורא בפי עבדיו הנביאים; וכנגדם התייצבו חוגים חרדים, חסידים וליטאים, שהסתייגו במקרה הטוב, או שהתנכלו במקרה הפחות טוב, והפכו את הציונות לסמל הכפירה, יצירת השטן כביכול. ביניהם היו חצרות סאטמר, מונקאץ' (שהיתה קיצונית מסאטמר ונגוזה בשואה), וגם חצרות מתונות כמו ליובאוויטש-חב"ד, גור, בעלז ועוד ועוד. עוייני הציונות בציבור האורתודוקסי הם הם ראשוני מנופפי סיסמת 'הציונות לא תנצח' (ואוי לנו שהחמאס, גדול שונאי ישראל מאז הנאצים הארורים, אימץ אותה!).
לא נוכל במסגרת זו להציג את עומק האיבה לציונות הגואלת, ונסתפק בשתיים קצרות. האדמו"ר מסאטמר למשל טען שאפילו יהיו כל שרי ישראל חובשי שטריימלים ולובשי בעקיצ'עס, עדיין יש בהקמת המדינה משום הרמת יד כלפי שמייא. והאדמו"ר הרש"ב מחב"ד טען כי "אם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות", וטענה זו ממש הושמעה בחדרי חדרים גם בפי הרמ"מ מלובאוויטש. הרש"ב אף טען טענה מופרכת (ועפר אני לרגלי צדיקותו, אבל גדול כוח האמת), שהואיל ורק הקב"ה הוציאנו לגלות, רשאי רק הקב"ה בעצמו להחזירנו ארצה! "לצאת מהגלות בכח הזרוע אין אנו רשאים".
מה זה אם 'הציונות לא תנצח'?
5. אבל החדשות הטובות הן שהציונות כבר ניצחה. כדי להכיר בכך צריך רק לפתוח את החלון ולהתבונן החוצה: המדינה, עם כל הקשיים, משגשגת, פורחת, מקיימת קיבוץ גלויות בסדר גודל תנ"כי - 8 מיליון יהודים; מספר שיא שאפילו בימי ממלכת שלמה הענקית לא היה כאן. ולמרות כל ה'נמות ולא נתגייס', יותר ויותר חרדים מבינים, קמעא קמעא, שאין מנוס מלהיכנס תחת האלונקה. החב"דניקים למשל כבר מזמן משרתים כמעט כולם בצה"ל, וכמותם רבים אחרים.
אפילו הסטטיסטיקה מאשרת שהציונות כבר ניצחה: מחקר עומק של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בניצוחם של תמר הרמן ואחרים, קבע כבר ב-2012 כי 62% מהחרדים מגדירים עצמם כבר אז 'ציונים מאוד' או 'די ציונים'.
המחלוקת תמה: הציונות, רבותי, ניצחה!