1. מבין שני הנסים המובילים בסיפור ימי החנוכה, נס הניצחון במלחמה ונס מציאת פך השמן והדלקתה מחדש של מנורת המקדש (ויש עוד שני נסים שהזכרנו בשבוע שעבר: חזרה מלכות לישראל והוקמה מדינה יהודית), מי משניהם קדם כרונולגית?
עיון במקורות ההיסטוריים היהודיים והכלליים, מבהיר שמסורת סיפור נס הניצחון קדומה יותר. במקורות הקדומים נזכר רק נס הניצחון. כך בספרי המכבים ובכתבי יוסף בן מתיתיהו, וכך בתפילת על הנסים שאנו אומרים בתפילות ימי חנוכה ובברכות המזון: "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה". אף מילה על נס פך השמן.
גם בהמשך, בהתייחסות לטיהור המקדש, אין זכר לנס פך השמן: "וְאַחַר כָּךְ [כלומר אחרי הניצחון הצבאי] הִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ". כל הנסים באו אחר נס הניצחון הצבאי שהוליד את טיהור המקדש, הדלקת המנורה והקמת המדינה היהודית היחידה בין בית ראשון לשני.
2. המקור הראשוני לנס פך השמן מופיע בברייתא (משנה חיצונית שמחוץ לששת סדרי המשנה) שהגיעה לבבלי (שבת כ"א ב'), בתשובה לשאלת תם - 'מאי חנוכה?': "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". הנה ההוכחה שנס הניצחון הוא שהוביל את שאר הנסים.
3. מרד החשמונאים, שחולל את מדינת החשמונאים, המדינה היהודית האחרונה שקמה 2,011 שנה לפני קום מדינת ישראל בתש"ח, זכה למקום כבוד בהיסטוריה העולמית. ההיסטוריון הנודע ססיל רות' מציין את העובדה המדהימה: החשמונאים היו הראשונים בתולדות העולם, שהעזו למרוד באימפריה עולמית – למען נצחון הרוח. עד אז התנהלו המלחמות רק כדי להשיג את 3 הכ"פים: כוח, כסף, כבוד. החשמונאים הכניסו למשוואה הזו ערכים נוספים: הגנה על הרוח הלאומית, שעיקרה דת ולאום עצמאים, שונים מכל העמים. חידוש מסחרר בימים ההם בזמן הזה.
4. אבל למרבה הצער הלכו רק ראשוני שושלת חשמונאי בדרך ה'. הבאים אחריהם סטו. כבר בדור השני לשושלת החשמונאים, נבטו ניצני התייוונות. זה החל במהלך תמים של אימוץ שמות לעז. תחילה נהם נשאו שמות כפולים – עברי ויווני. אבל בדור הבא נמחקו השמות העבריים. אפילו יורשו של שמעון הצדיק קרא לעצמו אנטיגנוס.
ואחר כך העזו ליטול לעצמם את כתר המלוכה. שמעון בן מתיתיהו כינה עצמו רק נשיא, לא מלך, אבל ממשיכיו נתקראו בפי עצמם מלכים. מכאן נמשכה ההידרדרות לשלטון האכזר של חובב הצדוקים המלך אלכסנדר ינאי, שהעז להציב צלבים בירושלים כדי להמית עליהם בייסורים נוראים ובהשפלה איומה 800 פרושים, ולשחוט לעיניהם הפעורות מעינויים את נשותיהם ובניהם, תוך כדי התעלסות מתריסה עם פילגשיו במשתה גדול.
מכאן קצרה הדרך למלחמת האחים הורקנוס ואריסטובולוס, שהזמינו לירושלים את השליט הרומי הרשע פומפיוס, על מנת שיפסוק במחלוקות ביניהם. כך הם הביאו את הקץ בשנת 63 לפנה"ס על הממלכה החולה, המתייוונת, ששקעה לתהומות האין.
5. ואף על פי כן, על עצם קיומה של המדינה היהודית ההיא אנו אומרים הלל, בהוראת חז"ל, עד עצם היום הזה. על עצם נכונותם היוקדת של מתתיהו ובניו, להילחם את מלחמות הלאום היהודי, אנו מצווים הלכתית בהלל ושמחה גם היום. וכי חז"ל לא שמעו על אחריתה המרה של המדינה שכמעט המירה את דתה?
ודאי שידעו, ובכל זאת 'העלימו עין' מאחריתה, בשל מה שמגדיר הרמב"ם: "חזרה מלכות לישראל"!!! המונח 'מלכות ישראל' נתפס בעיניו כערך יהודי לאומי כל כך נשגב, שאין הוא משתמש שוב, אלא רק פעם אחת נוספת, בנושא לא פחות נשגב - ימות המשיח: "אבל ימות המשיח... עולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל" (הלכות תשובה פ"ט ה"ב). איי, איי, איי – מלכות לישראל!!! עצמאות לישראל. זו עיקר התכלית וכל השאר טפל לה.
6. במרוצת 1,954 השנים שמאז החורבן ועד היום, באין 'מלכות ישראל', נדד עם ישראל בנתיבי הגלויות, הגירושים, הפרעות, הפורענויות, השחיטות, השוֹאוֹת והאינקוויזיציות למיניהן. עד שריחם הקב"ה על עמו והעניק לו בדרך נס מופלאה, בתש"ח, את 'מלכות ישראל' בת זמננו.
סביר היה לצפות, ששלומי אמוני ישראל יחגגו את הפלא הגדול הזה בהלל ובשמחה. והלוא כך נפסק בהלכה. אבל קרה ההיפך הגמור: שום טיפת הכרת הטוב לבורא עולם על נפלאותיו. צאצאי הפרושים בדורנו, מעדיפים לבעוט בכל הטוב, לרמוס וּלְעַפֵּר את כבודה של מלכות ישראל; ולברוח מכל סוג של הודיה על נס הנסים: לא הלל, לא תפילה לשלום המדינה, לא מי שבירך לחיילים מגיני מלכות ישראל, לא דגל, לא הימנון. התנכרות עד עויינות.
בשל אותו ליקוי מאורות, לא רק שאינם אומרים הלל ביום העצמאות, אלא יש שדווקא מקפידים באמירת 'תחנון' ביום העצמאות. ויש בתי כנסת שמתעקשים לומר תחנון ביום העצמאות, גם כאשר מתקיימת בהם ביום זה ברית מילה, הפוטרת מאמירת תחנון, רק כדי שלא יחשדו, חלילה...
7. זהו הפרדוקס החרדי. חובה הלכתית היא לומר הלל על מדינה שהידרדרה לפני אלפיים שנה לתפיסה הצדוקית השגויה, שצלבה למוות יהודים שומרי מצוות מן הזן הפרושי (שהאורתודוקסיה בזמננו היא ממשיכתו), אבל בו בזמן להתנער מכל מילת שבח לזכותה של מדינה יהודית עכשווית, שהיא ההיפך מממלכת החשמונאים: היחידה בעולם כולו שמתחזקת מקופתה בעשרות מיליארדים את הקהילה החרדית-הפרושית שבתוכנו; שמזרימה מיליארדים לתיחזוק 'הממיתים עצמם' באוהלה של תורה; שמעניקה מיליארדים, כמעט ללא פיקוח, לחינוך הפרושי-חרדי; שפוטרת את הקנאים הפרושים ממצוות 'הכל יוצאין למלחמת מצווה'; שמסבסדת בגדול את המשפחה הפרושית (מן העיתונות, השבוע: "כל משפחה חרדית עולה למדינה 10,000 שקל בחודש"); שמיישמת את חזון נביאי ישראל לקיבוץ גלויות וכיום כבר מגיע מספר היהודים בתוכה לשיא כל הזמנים, 8 מיליון, כ"י; שמעניקה מקלט בטוח ו'סל קליטה' לכל יהודי נרדף באשר הוא; ושמממנת בסכומים דימיוניים את כל תעשיית כלי הקודש הענקית.
כפויי טובה כלפי מעלה. בועטים בטובתו של מקום. מוסר כפול נטול הכרת הטוב כלפי שמייא. הפרדוקס החרדי.