1.בפרוס ראש השנה של שנת השמיטה תר"ע (1910), התפייט מרן הראי"ה קוק: "שבת הארץ הולכת ופורשת את כנפיה על אדמת הקודש, ונכנסת ברוח חרישית בלב עם ד' היושב עליה". שירה חדשה שיבחו גאולים!
גם בשנת השמיטה הנוכחית, תשפ"ב, 111 שנה מאוחר יותר, מקבל עם ישראל את פני שנת השמיטה, ברוח 'ועמך כולם צדיקים': יש שסומכים על היתר המכירה, יש שמעדיפים שיטת אוצר בי"ד, או משלבים ביניהן; יש המחזרים אחר את יבולי הערבה הדרומית שמחוץ לתחומי קדושת הארץ; וישנם גם רשעים גמורים, המצפצפים על כל ההיתרים הקיימים, ודווקא במקום שיש להקל נוהגים לחומרא, וששים ושמחים לפרנס את צועקי 'אידבח אל יאהוד!' – עזתים מגדודי חללי אל אקצא, כפריים אש"פ'ניקים שסיסמתם 'ברוח ובדם נפדיך יא פלשתין' מיו"ש וירדן, וכן הלאה על זו הדרך. החומרא שלהם היא גידולי נוכרים, מגואלים בדם יהודי. כאילו לפרנסת אוייבינו כיוונה תורה.
2.חבל להכביר מלים על עקמימותם של בני כת החומרא'ס הזו, שעוקפים את מצוות "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... בְּכָל-גְּבֻלֶךָ", באמצעות מכירת חמץ לנוכרי; שנמלטים ממצוות שמיטת כספם באמצעות פרוזבול; ונוהגים עוד הערמות, אבל מחמירים מאוד בפרנסת צוררינו.
בעלי החומרא'ס הללו הם-הם בני דמותם של מחמירי שמיטת תר"ע, שהעדיפו ענבים מכרמי ערבים, על פני תוצרת המושבות, שכלפיהם מחה הראי"ה בדם ליבו: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות... המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע"י פדיון הענבים... איך שאנו בעצמנו רודפים את אחינו... אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו... מהנפילה של תורה ויראת נשמים אמיתית שיש בענין זה" (תמוז תר"ע).
3.רבים מן הטועים והמטעים, בעלי החומרא'ס, מוציאים לעז כלפי דמותו של הפוסק הענק מרן הראי"ה, בטענה כי באמצעות שיטת היתר המכירה, הקל בהלכות שמיטה. ואין בדיה גדולה מזו. את היתר המכירה הראשון יזמו חכמי א"י לפני כ-30 שמיטות ויותר. בראשם עמד רבי מרדכי רוביו, רבה של חברון, שבספרו 'שמן המור' (1793) המליץ על מכירת קרקע זמנית. הוא הסתמך על בעל השו"ע רבי יוסף קארו, שהתיר פירות נוכרים בשביעית. לימים, עם הקמת המושבות הראשונות, הצטרפו להיתר שלושה מענקי הדור: הגאונים רבי שמואל מוהליבר, רבי ישראל יהושע מקוטנא ורבי יצחק אלחנן מקובנה.
אלא שחכמי האשכנזים, בעיקר בירושלים, דחו את ההיתר ואימצו במקומו שיטה קדומה אחרת - אוצר בי"ד: החקלאים מפקירים שדותיהם, אבל מעבדים ומשווקים תוצרתם בהיותם שליחי בי"ד. בתמורה הם מקבלים שכר עבור עבודתם. דא עקא, שבמרוצת הדורות לא אומצה השיטה. הרמב"ם למשל איננו מזכירה כלל.
לפיכך מעדיפים חכמי הספרדים עד היום את היתר המכירה על פני שיטת אוצר בי"ד. מרן הרב עובדיה פסק ששיטת היתר המכירה היא שיא ההידור: "כל הסומך עליו [על אוצר בי"ד], מפסיד".
- מוציאי הלעז טוענים עוד ברוב חוצפה ובורות, שבכל ענייני השמיטה, נהגו הראי"ה להקל, והחזו"א להחמיר.
וגם זו הוצאת לעז. הרב יעקב אריאל, לשעבר רבה של ר"ג, מומחה להלכות שמיטה, הוכיח שבעוד שהראי"ה אסר השקיה של ירקות שנזרעו בששית, התיר זאת החזו"א. ופרופ' בני בראון, מחבר הספר עב הכרס והעניין על-אודות החזו"א, כותב כי מלאכות שהתיר החזו"א, נאסרו בתוקף ע"י הראי"ה (ע' 771-2).
ובהמשך: "פסיקותיו [של החזו"א] בעניינים אלה, יכולות לשמש דוגמה לנכונותו המפליגה להקל במלאכות השביעית עבור מי שנמנעו מלהזקק להיתר המכירה (ע' 763)... עמדת החזון אי"ש היא, שיש להבחין בין הפסד סתם להפסד שאי אפשר לעמוד בו, ובמיוחד הפסד קרוב לפיקוח נפש... הפסד שאי אפשר לעמוד בו, ובפרט אם הוא קרוב לפיקוח נפש, מאפשר היתרים כגון אלה... בפסיקותיו האינדיווידואליות נקט החזון איש קו מֵקֵל הרבה יותר... הוראותיו המעשיות היו גמישות יותר... במשנתו הכתובה אנו מוצאים מגמות הקלה מפתיעות...".
המפתיע הוא ששניהם בפסיקותיהם יצאו מאותה נקודת מוצא: איסור "לֹא תְחָנֵּם". הראי"ה פסק שבזמננו 'ביטולה הזמני הוא קיומה', והחזו"א סבר שהארץ לעולם איננה נמכרת, ומצא כאמור פתרונות הלכתיים אחרים. תוצאות הפסיקה של שני הגדולים הללו, זהה.
- בימינו הפכה שאלת השמיטה לקו פרשת המים בין אוהבי ישראל לעוכרי ישראל. הראשונים ירכשו תוצרת היתר מכירה או אוצר בי"ד, או גם וגם, בהתאם לנסיבות, ואילו עוכרי ישראל יחזקו ידי האוייבים העומדים עלינו לכלותנו, ויעדיפו גידולי עכו"ם – מעזה ומיו"ש, מה שיעשיר את קופות החמאס והג'יהאד ושאר אוייבי ישראל, וישמן את גלגלי תעשיית מנהרות המוות, הרקטות והפצמ"רים. מבחינת הג'יהאדיסטים, חבל שהרבנות לא מכריזה על שמיטה כל שנתיים...
הפתרון הראוי לשמיטה ישראלית הלכתית, הוא הישענות על השיטות המקובלות והמושתתות על יסודי ההלכה: היתר מכירה, אוצר בי"ד, מצעים מנותקים, גידולי מים, ופיתוחים אגרוטכניים מתקדמים. רק לא להזדקק ליבולי המרצחים, שכל תכליתם לנשלנו מארץ חיינו. העדפת גידולי המרצחים, כמוה כריקוד על דמנו, והפיכת השמיטה, שיסודה בהררי קודש דאורייתא ודרבנן, לחגיגה חמאסית ג'יהאדיסטית מגואלת בדם.