הילה מצאה את הנשמה

הילה תפסה לי את העין מיד. "באתי בשביל המקלות הליכה" היא הבהירה כשנכנסה בשערי בית חב"ד. "שמעתי שיש כאן ארון ציוד למטיילים".

הקול שלה היה בניגוד גמור למראה העדין שלה, קטנה ושברירית כמו בובת חרסינה עם קול צרוד וכבד מעישון. נראה היה שהיא עושה הכל כדי להבהיר לעולם שאיתה אסור להתעסק. במבט ראשון ספרתי חמישה קעקועים, מאוחר יותר הבנתי שיש לה עוד. "אני לא צריכה עזרה" אמרה כשניסינו לגשת איתה לארון, אז לא ניגשנו. רק אחרי שהיא התחילה לצקצק בלשונה ולרטון בקול על הבלגן התקרבתי אליה.

"אני חני" הצגתי את עצמי. "נו פסדר. זה לא ממש עוזר לי למצוא מה שצריך פה. כן?!" השיבה כשהיא מעבה את קולה.

את האמת? זה שיעשע אותי. הרצון הזה שלה להיראות מחוספסת כשכל כולה טוהר. אז אמרתי לה את זה והיא נשארה איתנו גם אחרי שמצאתי לה את מקלות ההליכה. גם כשהיתה אמורה לצאת כבר לטייל בהרים – היא נשארה. כי "אף פעם לא אמרו לי שיש בי טוהר" היא הסבירה.

את דמיטרי היא הכירה חודש לאחר מכן בפאב מקומי. הוא לא מצא חן בעיני כבר מהרגע הראשון. היתה לו לסת מחודדת ומבט פראי בעיניים. הוא היה גבוה ממנה בחצי מטר והיא נשאה אליו מבט מעריץ וגאה. כל הניסיונות שלנו לשכנע אותה שדברים טובים לא יצאו מהקשר הזה עלו בתוהו. "את יודעת שאני אוהבת אותך רבנית דוסית שלי" היא היתה אומרת "אבל את דמיטרי שלי אני לא עוזבת".

הוא הגיע לנפאל שנה קודם לכן כדי לעסוק במסחר, כשחזקי ואני ניסינו להבין מה סוג המסחר בו הוא עוסק הוא התחמק. "כמה הוא צנוע" זרחה הילה. "הוא מקושר כאן לכך כך הרבה אנשים. אם רק תצטרכו משהו תגידו".

חודש לאחר מכן אנחנו מקבלים קריאת חרום מאשיד, מפקד המשטרה של קטמנדו. הוא כבר יודע לאן לפנות כשקורה משהו עם ישראלים בנפאל. "רבי חזקי" הוא ביקש "כדאי שתבואו הנה". מהעבר השני של הקו זעקות אימה. אנחנו מזהים את הקול של הילה מתחננת אלינו שנגיע לתחנת המשטרה המרכזית של קטמנדו כמה שיותר מהר.

כשחזקי ואני מגיעים לשם אנו מוצאים אותה מוטלת על הרצפה המטונפת של התחנה אזוקה בידיים וברגליים. "עזבו אותי" היא בוכה לעבר השוטרים. אני מרימה אותה בעדינות, מנגבת לה את הדמעות. היא נופלת על צווארי באפיסת כוחות.

אכו, דברים טובים לא יצאו מהקשר הזה... דמיטרי התגלה כסוחר סמים ממולח הפורש את רשתו על בנות אותן יוכל להפליל במקרה הצורך. בכל פעם שהמשטרה מקבלת מידע על חומרים אסורים שנמצאים אצלו ופושטת על הגסט-האוס בו הוא חי, הוא משתיל ראיות אצל הדג התורן אותו לכד ברשת. בתרמיל של הילה נמצאו עשרים קילוגרמים של חומר אסור. מניסיון העבר אנחנו יודעים שאם לא נצליח להוכיח שהיא לא קשורה לעניין היא עלולה לשבת בכלא עד סוף חייה.

התנאים בבתי הכלא של נפאל הם קשים מנשוא. עשרים נשים בתא חשוך וקטנטן. מקופלות מכאב על הרצפה הקפואה. מידי פעם נזרקת עוד אישה אל התא. אני לובשת את החיוך שהכנתי במיוחד בשביל הילה. אסור שהיא תראה עד כמה לא קל לי להיות פה ולא, זה לא קל בכלל.

מהר מאוד אני מבינה שחיוך ומילה טובה הן גם המפתח לליבו של נובין, מנהל בית הכלא, ולהטבת התנאים של הילה. לפני שאני נכנסת לתא הביקורים המצחין אני עוברת דרך משרדו של נובין המשופם. הרי אין מקום בעולם הזה בו לא תמצא מכנה משותף בין בני אנוש, אז אני שואלת אותו לשלום ילדיו. מראה לו תמונות של הילד שלי שנולד בדיוק בשבוע בו נולד שלו. כשהוא מתלונן בפני על לילות לבנים של בכי אני מביאה לו טיג'ל שייקל על צמיחת השיניים של הפעוט. הוא אסיר תודה. רוצה לשלם לי על המשחה אבל אני מבקשת ממנו רק דבר אחד: שלהילה יהיה כמה שיותר קל במקום הזה.

ובאמת, בכל פעם שאני מגיעה אני מגלה דבר חדש בחדר שלה: פעם זה מזרן דק, פעם ארון מאולתר לתליית הבגדים, פעם זה תכשיר דוחה יתושים ואפילו מטהר אוויר לחדר. נובין גם מרשה לי להביא לה אוכל חופשי וספרים לקריאה. הילה מדפדפת שוב ושוב בספר הכחול שלפניה "הדרך לחיים של משמעות", שיחות של הרבי מלובביץ' על משמעות החיים ועוצמתה של הנשמה. "תראי מה זה... איך שכחתי את הנשמה שלי" היא אומרת לי מהורהרת לאחר הקריאה. "שכחתי איך קוראים לה ומה היא אוהבת לעשות".

במקביל מנסה חזקי לפעול בכל המרץ במישור המשפטי. אנשים בעלי קשרים רבים מעורבים בסיפור הזה. עם הימים אני מבחינה כי קולה של הילה הולך ודועך וכשהיא שותקת הראש שלה כבר הרבה פחות זקוף.

***

"אמא תראי איזה גיבור הוא" אומר לי הקטן "הוא סוחב את התיק שלו בלי יד". אני מרימה את העיניים ורואה את איתן. לאיתן יש עיניים כחולות שמאירות את הפנים, וזה חשוב כי הפנים שלו שרופות לגמרי. "רוצה לגעת?" הוא מתכופף ליצחק שלנו. "זה לא מפחיד, אני מבטיח" הוא שומט את התיק הגדול ומחייך אליו. יצחק נעתר ומרפרף בידיו על הגדם. איתן מרים אותו בידו האחת גבוה גבוה. הילד עונה לו בצחוק פעמונים ונפשו נקשרת בנפשו.

"אני בטיול של אחרי צבא" הוא מספר לכולנו בשיעור הלילי בבית חב"ד . את החיים שלו הוא יכול לחלק בקלות לשתיים: לאלו שלפני מלחמת לבנון השניה ואלו שאחריה. לעיירה עייתא ע- שעב הוא נכנס בשבוע הרביעי ללוחמה יחד עם חבריו לפלוגה. בכניסה לעיירה הוא עוד היה אותו בחור חסון ויפה תואר שכולם הכירו, כשהוא יצא משם הוא כבר היה שרוף ומרוסק, בלי יד ימין ובלי 13 חבריו הטובים ביותר. לאחר שנים של אישפוזים ניתוחים ואישפוזים חוזרים ונשנים הוא יצא את בית החולים. לנפאל הוא חלם להגיע כבר מזמן. עוד כששכב על מיטת הטיפולים וזעק מכאב היה רואה בדמיונו הרים מושלגים ושומע קול דנדון פעמונים על צווארי היאקים. "והנה אני כאן" הוא אומר לנו בחיוך. "מי היה מאמין שאצליח?!" בתחילה הוא עוד היה חובש מסיכה לפניו כדי שלא יראו את ההרס שזרעו טילי הנ"ט. אחר כך הוא החליט שמספיק עם הרחמים העצמיים, הוא עוד ילמד את העולם הזה לאהוב את מה שיש בנשמה פנימה גם אם הושחת לה הגוף.

כשמדובר באיתן זה לגמרי לא קשה. מהר מאוד הוא מתחבב על כולם, מתחבר עם צוות המטבח הנפאלי במסעדה הכשרה, משתתף בשיעורים ובשיחות המשותפות, עובר בין האורחים הרבים בבית חב"ד, מתחבב על הילדים שלנו והופך לבן-בית. רק כשהחבר'ה יושבים ומנגנים בגיטרות הכחול שבעיניו הופך אפור. הוא מספר לנו שפעם הוא היה המנגן שבחבורה. הוא היטיב לפרוט על גיטרה. אנחנו משיבים לו שפעם הוא אולי פרט על גיטרה – היום הוא פורט על מיתרי הלב של כולם.

***

כשאני כבר ישובה במונית הירוקה אני שומעת אחרי קריאה. איתן רץ לכיוון המונית. הוא שמע שיש אסירה בנפאל ורוצה לבוא איתי. לנסות לעודד "אני הרי יודע יותר מכולם איך זה להרגיש כלוא" הוא אומר חולמני. אני מהססת מאחר ואני יודעת שהילה לא אוהבת שמגיעים מבקרים. היא הודיעה לנו חגיגית שהיא לא רוצה שיגיעו. אף אחד. אף פעם. באופן כללי היא לא מגדירה עצמה כטיפוס שמתחבר בקלות לאנשים ובוודאי עכשיו היא לא רוצה שיתפסו אותה בחולשה ובעצב. אבל לאיתן הרי אי אפשר לאמר לא, והנה הוא כבר מתיישב ליד הנהג.

חצי שעה לאחר מכן אני מרגישה מיותרת. מתכופפת מבעד דלת הברזל ויוצאת מתא הביקורים אל האוויר הפתוח. ברקע אני עוד מצליחה לשמוע את איתן מספר להילה על תקופת הפציעה הנוראית, על תחושת האובדן והבושה הגדולה לנוכח המראה החדש שלו, על הגוף שהפך לו לכלא. אבל אז הוא החליט שאם החיים זימנו לו לימונים – הוא יעשה מהם לימונדה. הוא הבין שמתוך הקושי הנורא הזה אפשר אך ורק לצמוח.

יותר מזה איני שומעת עוד.

50 שבועות לאחר מכן מתנהל סוף סוף המשפט. אנחנו מלווים את הילה כשהיא רועדת בכל גופה אל האולם הגדול. עשר דקות חולפות, גזר הדין ניתן והילה יוצאת אל החופש. ההילה סביב ראשה מאירה את עמק קטמנדו כולו. חדי העין מבין הנוכחים יכולים להבחין בכך שכיסי מכנסיו של השופט תפוחים להפליא ומלאים בשטרות ירוקים. שוחד זהו שם המשחק. את ההצלחה היא זוקפת לזכותו של בית חב"ד. היא לא מפסיקה להודות לנו.

גם בחופה עצמה היא לא שוכחת לברך ולהודות. איתן עומד לצידה נרגש כילד. הכחול בעיניו מסנוור ממש. "את יודעת חני?" היא לוחשת לי רגע לפני שבע הברכות: "הרי יכלתי לפספס את זה ככה בקלות. יכולתי להירתע מהמראה שלו. לראות רק קליפות. אם לא הייתי בכלא ובחושך הגדול יכולתי לפספס לגמרי את הנשמה..."

"שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה".