השמש עלתה על הרי ההימלאיה, ואיתה גם השגרה בבית חב"ד: תפילה, ארוחת בוקר והכנות למפגש היומי עם המטיילים.
ואז צלצל הטלפון הלוויני. מהעבר השני היה קול מבוהל: "טעינו בדרך ואנחנו בסכנת חיים". התברר שמטייל ישראלי נתקע בגובה רב, באזור שבו האוויר דליל והחמצן כמעט אפסי.
הוא לא היה לבד. החבר שלו, חסר הכרה, נזקק לעזרה דחופה ומיידית. מחלת גבהים בשלב מתקדם. מוכרחים להוריד אותו למטה.
חזקי, שתמיד מוכן להכל, לא היסס. בתוך דקות הוא כבר היה על המסוק, בדרכו להרים. אני נשארתי מתאמת מול הרשויות המקומיות.
הרוחות היו חזקות, והטייס כמעט ויתר. אבל חזקי התעקש: "לא חוזרים עד שמוצאים אותם".
בסופו של דבר, הם הצליחו לנחות קרוב לנקודה המיועדת. חזקי סיפר לי אחר כך איך הוא ירד מהמסוק, מתמודד עם תנאי גובה קשים, ובחיפוש עיקש מצא את השניים – המטייל החולה והחבר המותש שלצידו. הוא נתן להם טיפול ראשוני, חיבר אותם לבלון חמצן, והעלה אותם למסוק בחזרה.
אבל כאן התחיל החלק המפתיע: בדרך חזרה למסוק כמעט אזל הדלק בשל הרוחות העזות. הטייס פנה לחזקי ושאל: "מה עושים? אנחנו לא נגיע לבסיס".
חזקי, בחיוך וברוגע אופיני, שלף סנדוויץ' מהתיק שלו ואמר: "ננחת איפשהו, נאכל, ואז נחשוב".
וכך, אחרי נחיתת חירום באיזו פסגה מבודדת, חזקי והטייס (הם כבר חברים טובים), חולקים פיתה שהכנו בבית חב"ד, הצליחו לִפנות דרך רשת הקשר לעזרה להשלמת הדלק.
כשחזרו בערב, חזקי סיפר את כל זה כאילו מדובר בעוד סיפור שגרתי. "זה לא אני", הוא אמר לי. "הפיתות הצילו את המצב. וגם אולי התפילות שלך".
הבוקר, כשהגענו אליהם לביקור במרפאה הם סיפרו שלעולם לא ישכחו את הרבי שהציל להם את החיים. דמעות עמדו בעיני. זו לא רק הצלת חיים. זו גם ההבנה שזה הכח של העם היהודי. גם פה, בלב ההימלאיה, לא מוותרים על אף אחד.