הפנים היפות שלה היו לבנות לגמרי. "אני לא... אני לא מצליחה לנשום", היא גמגמה בקול שקט, רועדת כולה.
הבוקר הזה בבית חב"ד היה שקט יחסית. עדיין לא סיימתי לסדר את המטבח מארוחת הבוקר, כשהדלת נפתחה בפתאומיות. בחורה צעירה, עיניה מצומצמות. נכנסה במהירות. היא לא ראתה אותי מיד.
"הכל בסדר?", שאלתי, מתקרבת אליה, מנסה לא להלחיץ אותה יותר ממה שהיא כבר הייתה. "תנשמי", אמרתי בעדינות. "אני פה, זה יעבור. תשבי איתי רגע".
היא התיישבה לאט, ואני לידה, מנסה לשמור על שקט. מיד הבנתי שמדובר בהתקף חרדה. "את לא לבד, אני כאן. יחד איתך".
היא עצרה לרגע, מנסה לשלוט על הנשימות. "אני לא יכולה. זה לא עובר", היא גמגמה, עיניה מזוגגות.
"בואי ננשום יחד", אמרתי לה.
היא רק הנהנה, מתקשה להוציא מילה.
"מה קרה לפני שזה התחיל?", שאלתי בעדינות.
היא לא ענתה. רק ניסתה לנשום לאט יותר. לבסוף, היא שחררה בהתרסה: "כולם פה כל כך נחושים. יודעים בדיוק לאיזה טרק לצאת, על איזה הר לטפס ועם איזו חבורה יהיה להם הכי נכון להתחבר. ורק אני לא יודעת. כלום אני לא יודעת. אני כל הזמן מרגישה שאני רודפת אחרי משהו, חיה בסיפור שכולם הצליחו בו חוץ ממני. אני כבר לא יודעת מה אני אמורה לעשות עם החיים שלי. כל צעד שאני עושה, אני משווה אותו לאחרים. כל צעד לא מספיק. אני חיה על אדים של פחד. פחד שמישהו אחר יחיה את החיים האלה טוב יותר".
"אני מבינה אותך", אמרתי. כי לפעמים אני גם מרגישה את זה, כאילו לכל העולם הדברים ברורים, ואני לא מצליחה להשתלב בתוכו. "יש סיפור", אמרתי לה, "שאני תמיד נזכרת בו כשאני מרגישה ככה.
"חקלאי יצא לשוק, עם שק מלא אגוזים. הוא הלך, והאגוזים התחילו ליפול – אחד אחרי השני. הוא לא מצליח לעמוד בקצב. רץ אחרי כל אגוז, מנסה להרים אותם כמה שיותר מהר. בסוף הוא עומד שם, עייף ומבולבל עד שהוא מבין: הוא לא יכול להרים את הכל בבת אחת. אז הוא עוצר, מתיישב, ומתחיל לאסוף את האגוזים אחד אחרי השני".
היא שתקה לרגע. "אז מה זה אומר?", היא שאלה, מבולבלת.
"זה אומר", אמרתי בעדינות, "שאנחנו לפעמים מנסים להרים יותר ממה שאנחנו יכולים. אנחנו מנסים להחזיק את כל הפחדים, את כל הציפיות, את כל החלומות של האחרים – וככה אנחנו שוכחים את עצמנו. את לא צריכה להילחם בזה. את יכולה להאט, לקחת נשימה, ולתת לעצמך את הזמן לאסוף את מה ששלך, צעד אחרי צעד".
היא לא אמרה כלום. רק ישבה שם בשקט. ופתאום לא היה צורך במילים נוספות. היא קמה, וכשפנתה לעזוב, היא עצרה, ואז חייכה אלי חיוך קטן.
"תודה, חני", היא אמרה. "לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה כאילו כל ה... כל הכובד הזה פשוט התפוגג. כאילו, יש לי מקום לקחת נשימה. כאילו אני לא חייבת להיות כולם".
חייכתי אליה חזרה, נושמת גם אני את האוויר הזה. "את לא צריכה להיות כולם", אמרתי בשקט. "את צריכה להיות את. וזה מספיק".
היא יצאה, ואני נשארתי על הספה עוד דקות ארוכות. בשקט. לא יודעת אם זה השקט שהיא חיפשה או השקט שאני מחפשת...
אבל הרגשתי פתאום איך גם אני הצלחתי לאסוף את האגוזים של עצמי. לאט לאט. אחד אחרי השני. והנה כולם אסופים בתוך השק...