הכרתי אישה שמרוב שהיו לה מילים בתוכה - היא היתה רק שותקת. בתחילה עוד היו שואלים אותה בני האדם לדעתה. אך ככל שחלף הזמן והיא התבצרה בשתיקתה, סבורים היו שהיא סתם אישה.
אישה שקטה. אישה פשוטה. לא הבינו שכל כולה צעקה אחת גדולה של חכמה וחיים.
'תדברי אל עצמך קודם!', ביקשתי אותה. 'ספרי לך את כל מה שעובר עליך!'
כפופת גו היא עמדה מול הראי והביטה בבואתה שלה. אבל בזמן שבעיני שלי ראיתי יופי שאין כמוהו בעיניה שלה, היא ראתה רק את הסבל שהרכיב את סך כל איבריה.
כך עומדות היינו יחד ומנסות לדבר את המילים שלה, אך הן יצאו לה מהפה קטנות ורפות כל כך.
אחר כך יצאנו אל השדה. 'עכשיו תדברי', ביקשתי ממנה .'אל העצים ואל האבנים'. כי קל יותר לזעוק את הזעקה - אל מי שאינו שופט אותה כלל.
הרוח השתוללה אז בין הצמרות. העיפה את העלים אנה ואנה. היא הרגישה עוד הרבה יותר קטנה אל מול ההוד וההדר הזה.
'אולי אני אוותר, חני?!', היא לחשה בדרך חזור, אבל ידעה כבר שלא נכון הוא הדבר. כי כבר הבינה שלא תוכל עוד לשאת את כל המחשבות האלה לבד, על הכתפיים שלה.
ואז? היא התחילה לזמזם ניגון ישן. וכשהיא הגתה אותו בין שפתיה, עצר כל העולם את נשימתו, מבלי להבין מדוע.
משפסק הניגון הרכבנו מעגלים של אנשים טובים שיקשיבו לה. לא קשה היה למצוא. האמינו לי שלא חסרים אנשים טובים בעולמנו.
מילים בודדות היא אמרה להם. כאלה שאת פשרן הם לא הבינו, אבל הלב שלהם פעם לעומתה בדיבוק חברים.
'את חייבת לצעוק', התחננתי אליה בכל פעם מחדש. 'רק פעם אחת תצעקי את עצמך!'
חודש אלול היה אז. בדיוק כמו עכשיו. חודש שכולו חיפוש ותהיה. צינת הסליחות והרחמים חדרה את הגוף מבלי לשאול. ריח של אפשרויות חדשות הסתחרר באוויר. נשב אל נחירנו.
בין הסמטאות הילכנו וחיפשנו את הצעקה שלה כל הלילה. באשמורת השחר מצאנו אותה. את הצעקה. מבתי הכנסת עלו תקיעות השופר ומפיה שלה בקעה יבבה גדולה עד לב שמים.
האנשים בטוחים היו שאת קול השופר הם שומעים עכשיו. לא הבינו שזו היא שצועקת את כל הצעקות שנכלאו בתוך גופה במשך חיים שלמים...