מכירים את השלטים האלו שמלאים בפרצופים שתלויים בכל פינה? הכרזות האלו שהפכו לחלק מהנוף שלנו, הגליונות השחורים עם הכיתוב האדום הבוהק, שככל שחולף הזמן נהיו כבר חלק מהמרחב. מכירים?
אין אחד שלא נתקל. ראה, הרכין ראש והמשיך.
השבוע עמדתי בתחנת אוטובוס, ומכיוון שנגמרה לי הסוללה בטלפון, והייתי צריך לחכות חצי שעה לקו, ולא היה לי מה לעשות, הבטתי סביבי והעיניים שלי קלטו בצד השני של הרחוב את אותה כרזה מוכרת.
מכיוון שלא מיהרתי לשום מקום, עברתי לצד השני של הרחוב, ניגשתי לכרזה והתחלתי לעבור פרצופים, פרצוף אחר פרצוף. הסתכלתי להם בעיניים, ובשלב מסויים הרכנתי את הראש, לא רק מכאב אלא בעיקר מבושה. הבנתי שגם אחרי יותר מ-400 ימים, היו שם לא פרצוף אחד, לא שניים ואפילו לא עשרה שהיו חדשים לי... פרצופים שלא נתקלתי בהם עד אז.
אלו אחים שלי! אחים שכבר מאות ימים מנותקים ממני ואני לא יודע מי הם.
זה היה רגע שמבחינתי חטפתי כאפה רצינית, שגרמה לי להרהר ולחשוב עם עצמי הרבה, על כמה זה נהיה לצערי לדבר נורמאלי לכאורה.
אני יודע שבטח חלק ממי שקורא את זה עכשיו, אומר לעצמו: 'מה זה עוזר לחשוב?'. נכון, יכול להיות שהמחשבה לא תעזור, אבל העובדה שאני לא מקדיש זמן מהיום שלי לחשוב עליהם, להתפלל עליהם ואפילו סתם להסתכל בתמונות ולקרוא את שמותיהם, היא קשה ולא ניתנת לעלות על הדעת.
אומרים שיש דברים שצריך להפריד בהם בין השכל לרגש, ואני מסכים עם זה לגמרי. יכול להיות שצריך להפריד בין הרגש לשכל ובגלל זה לא לשחרר אלפי מחבלים בתמורה לחטופים שלנו, אבל העובדה שהרגש מופרד, לא אומרת שהוא לא צריך להיות קיים. יש בארץ אנשים שהדבר הכי יקר להם בעולם נמצא מתחת לאדמה בשטח אוייב. יש בארץ הורים שלא ראו את פני ילדיהם יותר משנה. ויש ילדים שלא שמעו את הקול של אביהם ואמם כבר 430 ימים.
ת'אמת, אין פאנץ' למה שאני כותב כאן. אני לא בא להציע לאנשים מה לעשות. רק באתי להעלות מחשבה, שהופכת עם הזמן למועקה בלב. אסור שהם ייעלמו לנו מהראש לעולם. לעולם.
אני לא מבקש מאף אחד שילך להפגנות, יפעל לעסקה או ישבות רעב. אני בסך הכל מבקש דבר אחד - בפעם הבאה שאתם עוברים ליד הכרזה ההיא, תעצרו דקה ותסתכלו להם בעיניים, וכשהעיניים פוגשות זו את זו, תבטיחו לעצמכם בלב, שלעולם לא תשכחו ולא תפסיקו להאמין ולצפות לשובם.
הטור מוקדש לכם, 100 אחים ואחיות שלי, שנכון שאתם רחוקים ממני פיזית אבל בלב אני מבטיח שתמיד תהיו קרובים, הכי קרובים שאפשר.