"לא באתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי. באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי את הבחורים... ואהבתי עבודת האדמה". את המילים הללו כתב ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן גוריון עת עבר לגור בשדה בוקר שבנגב, מעט אחרי שסיים את הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה.
באביב 1953 הבחינו דוד ופולה בן גוריון בדרכם חזרה מאילת בקבוצת צעירים ליד מספר צריפים, שסיפרו לו כי החליטו להקים במקום קיבוץ חדש, שדה בוקר.
דוד ופולה החליטו לעזוב את חייהם במרכז, את החיים הרועשים ולעבור אל הנגב השקט והשומם.
היותו ראש ממשלה לשעבר לא שמה אותו במעמד מיוחד בקיבוץ. כבר ביומו השלישי בקיבוץ החל בן גוריון לבצע עבודות שונות בשדה – זיבול וחרישה, במשך 4 שעות ביום. אולם בשל גילו הוצב רוב הזמן בדיר העיזים. חברי הקיבוץ גם הפקידו בידיו את הטיפול בתחנה המטאורולוגית.
בן גוריון, שקרא את הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח, שהיה ממקימי המדינה, ראה את הנגב במשך שנותיו כראש ממשלה כפוטנציאל לעתיד המדינה. הנגב לפי ראייתו הוא מה שיחרוץ את גורלה של המדינה הצעירה, אם לטובה או לרעה, כמו שנהג לומר: "אם לא נעמוד על הנגב, לא תעמוד תל אביב".
כשבן גוריון הבין את חשיבותו העצומה של הנגב, הוא החליט לפעול, על מנת לפתור את הבעיות שיש שם, וכצעד ראשון הוא עבר לנגב, פשוט ככה. הוא הבין שהדרך הכי טובה לפתור משהו, הוא להרגיש אותו, לגעת מקרוב. הוא עבר לנגב השומם, רחוק מהמרכז שכולם אהבו. בצעד זה הוא ויתר על נוחיותו האישית עבור הכלל.
להגיד לתושבים בצפון שבמשך שנה חיו במלונות, לא רק כי המדינה אמרה להם, אלא כי באמת בתיהם עלו בלהבות, להגיד להם עכשיו תחזרו לבתים, כשהחיזבאללה מתצפת עליהם, זה יפה. אך חסרה לנו מנהיגות שאומרת - שם הבעיה, אז שם אני אהיה.
איפה המנהיג שיעז לעבור לשלומי או מטולה? איפה המנהיג שיעשה מעשה ויפרוץ את הסכר שיחזיר את כולם לבתיהם?
בן גוריון היה הרבה דברים בחייו, אך משהו בלט מעל כולם: הוא היה חסיד של הדוגמה האישית. הוא ראה בעיה ולא נטל אחריות ואמר 'הוא יעשה' אלא הוא לקח את הבעיה לידיו.
שנזכה להיות מנותני הדוגמה האישית, ושנזכה למנהיגים שבמקום שאין אנשים, שם הם יהיו.