פעם בשביל שיהיה לך חשמל לאוורר את הבית, להדליק אור או כל דבר מסוג זה, היית צריך לעשות פעולה שהצריכה הרבה מאמץ. זה לא היה פשוט בכלל. בשלב מאוחר יותר כבר הגענו למצב שאתה רק מכניס את התקע לשקע ויש לך חשמל. גם אז עלתה שאלה: רגע... ומה אם תרצה ללכת עם הטלפון לצורך העניין ממקום למקום ובכל זאת הוא ימשיך להיטען...? אז כמובן בשביל זה המציאו את המטען נייד. הופה, עוד בעיה: מה אם נגמרת הסוללה למטען נייד? גם לזה יש פיתרון חדשני, מטען שנטען מאור השמש. מטען שמטעין את עצמו, שיודע לקחת את כוחות הטבע ולגייס אותם לצרכיו. מי היה מאמין שנגיע לזה?!
לא סתם כתבתי את כל זה.
על יהושע בן נון אומר הקב"ה: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". הגדרה זו, בפשט שלה, אומרת שמדובר באיש עם רוח, עם כוחות גדולים ועם עוצמות. אבל המשמעות האמיתית של המשפט היא שיהושע לא רק היה מלא ברוח, אלא היה לו את הכוחות היחודיים למלא את כולם ברוח. יהושע לא מילא רק את ספינתו באוויר, אלא גם את ספינות חבריו, ספינת משפחתו, ספינת קהילתו וספינת עמו.
כל שנה נבחר נושא לחודש ארגון (שהתחיל בשבת שעברה) של בני עקיבא. השנה בחרו בנושא שנלקח מיהושע בן נון: 'עם אשר רוח בו'. לדעתי אין נושא מתאים מזה.
השנה הוכחנו שאולי בעניין ירושת הארץ לא הפנמנו את דבריו ומעשיו לגמרי. יש לנו עוד לאן לשאוף בשביל להגיע לדרכיו של יהושע. אבל יש דבר אחד שלקחנו, עיבדנו והוצאנו אותו לפועל בצורה המקסימלית: אנחנו עם אשר רוח בו.
עם שמורכב מאנשים שכל אחד ואחד מהם מוטען ברוח שמטעינה את האחרים.
אם נחזור לדוגמה שבה פתחנו טור זה, הרי שאנחנו הם המטענים שנטענים מעצמם. זה משהו ייחודי אצלנו. אנחנו יודעים להטעין את עצמנו בכוחות. מין סם ממכר כזה, שגורם לך להרגיש טוב, כשאתה רואה את האחר מרגיש גם כך.
אנחנו עַם עִם רוח כזאת, שגם במצב שחלק ממנו קיבל מכה, החלק האחר יודע להביא רוח שתעביר את המכה ותאחה את הפצעים.
אנחנו יודעים לעשות שימוש בנפלאות הבריאה לזכותנו, ודרך הכוחות שאנו מקבלים אנו מטעינים את הסובבים אותנו.
שנזכה בעזרת השם להיות עם אשר רוח בו, ושאת רוחנו העצומה לא נשמור רק אצלנו, אלא נפיץ לכל העולם.