כשמתנדבי אשנ"ב של עזר מציון הגיעו לביתו של משה בבני-ברק, הוא לא הצליח להסתיר את התרגשותו. "אני כבר בן 85", סיפר להם. "יש לי אישה שסובלת מדמנציה, עכשיו היא בבית חולים. אני בבית כבר חמישה חודשים, הייתי הולך לתפילה בוקר, צהריים וערב. זה חסר לי מאוד. היה לי לימוד דף יומי, ועכשיו אני לא יכול לקיים אותו. רק בזמן האחרון התחלתי לצאת לתפילת מנחה. 'עזר מציון' שלחו לי חברותא פעם בשבוע, שלומד איתי בבא קמא. אני מאוד שמח שיש לי מישהו ללמוד איתו".
תוכנית אשנ"ב ('איחוד שירותים לניצול בבית') פעלה באירגון 'עזר מציון' עוד טרם התפרצות הקורונה. מדובר בתוכנית הפותחת צוהר עבור מרותקי הבית לעולם שבחוץ, ומכניסה פעילות חברתית המתקיימת בדרך כלל במועדונים החברתיים, לתוך בתיהם של ניצולי שואה, שאינם יכולים לצאת וליהנות מהשירותים השונים הפועלים בקהילה.
מוסיף משה: "פעם בשבוע באים לעשות איתי גם התעמלות. הם נכנסים אלי עם מיגון ומסכות. לפני הקורונה הייתה באה לבקר עובדת סוציאלית, כדי לראות איך אני מסתדר. אין דבר דומה לעזר מציון, הלוואי שהיו עוד כמה כאלה. הכל ללא תשלום. אני תורם להם אבל מקבל הכל בחינם".
נגיף הקורונה שהיכה בעולם כולו לאורך החודשים האחרונים השפיע אולי יותר מכל על אוכלוסייה מסויימת שחששה יותר מאחרים - קבוצת הסיכון. האנשים שמבחינתם להישאר בסגר זה עניין של חיים ומוות, ולא רק עצה טובה. בתוך האוכלוסייה הזאת הקבוצה המשמעותית ביותר היא אוכלוסיית הקשישים. 'אל תשכחו לשמור על סבא וסבתא', חזרו שבו והזכירו לנו כל העת.
מערך הסיוע והתמיכה של 'עזר מציון', עמד לרשות הקשישים עוד בטרם פרוץ הקורונה. לאור המציאות החדשה נדרש הארגון לבצע התאמות ולהיערך מהר ככל הניתן למתן מענה תחת המגבלות והאתגרים החדשים שצצו לפתע.
"מי שמכיר את האוכלוסייה המבוגרת מבין היטב את משמעות המושג 'מרותקי בית'", מספרת שגית קולמן, המנהלת את שירותי המעטפת של האגף לסיעוד ותמיכה בקשישים. "אותם אנשים שאינם יכולים לצאת מבתיהם מטעמים שונים כגון ירידה במצב התפקודי, קושי לרדת במדרגות, או מצב רוח ירוד שגורם להם להסתגר בביתם והופך אותם לאסירים בתוך הבית. במהלך משבר הקורונה, בשל הגדרת האוכלוסייה המבוגרת כאוכלוסייה בסיכון גבוה התרחב מעגל 'מרותקי הבית' באופן דרמטי והצטרפו אליו אנשים מבוגרים רבים, חלקם במצב תפקודי מצויין שאך לפני רגע היו עצמאיים ופעילים לחלוטין ולפתע מצאו את עצמם זקוקים לסיוע".
אישור כניסה מיוחד לנכד
"עד הקורונה בעצם הגיעו מעל מאה נשים מדי שבוע לפעילות בעזר מציון, ובמקביל כמאה ניצולי שואה נשים וגברים קיבלו שירות בבתים", מספרת אילת גברא, עובדת סוציאלית ומרכזת תוכניות לניצולי שואה בעזר מציון. "מאז החלה הקורונה, כל השירותים שפעלו מחוץ לבית נעצרו. גם המועדון נסגר. במקביל גם הפעילות של המתנדבים ונותני השירות בבתים הופסקה. בעקבות כך התעורר הצורך שלנו בעזר מציון לזהות מהם הצרכים החדשים של אותם אנשים שהפכו בן לילה למרותקי בית ולספק עבורם מענים. ניסינו לשמור על קשר בכל הרבדים. קשר טלפוני, חלוקת ערכות להפעלה גופנית, ביקורי בית, ספריית השאלה ניידת, ביקורי מרפסות ומפגשים מעבר לדלת. לאורך כל התקופה שמרנו על קשר מאוד הדוק".
"אנחנו רואים את אשנ"ב כתכנית מאריכת חיים ממש", מוסיפה קולמן, "הפעילות מחייה ומסייעת בשמירה על התפקוד, שמחת החיים והחיונית. קרה לא אחת שבעקבות ההתערבות בתכנית אשנ"ב, נשים שנמנעו מיציאה לפעילות מחוץ לבית בשל מצב רוח ירוד, החליטו לצאת ולהגיע למועדון שפועל בעזר מציון. הפעילות מאפשרת גם לאנשים שחווים קשיים תפקודיים ומרותקים לכסא גלגלים, או אף למיטתם, לשמר ולשפר יכולות תפקודיות, לחוות תחושת מסוגלות והצלחה וליהנות מקשרים חברתיים משמעותיים. יש לזה חשיבות רבה הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.
"בתקופת הקורונה הגברנו את הטיפול בנושא. גם אנשים שהיו עצמאיים הפכו למרותקים לבית, והצורך בסיוע גדל בהתאם. הגדלנו באופן משמעותי את מעגל המתנדבים שלנו וחיברנו ביניהם ובין קשישים שחוו תחושת בדידות או מצוקה. למעשה הקורונה האיצה לא מעט תהליכים ותכניות שתוכננו לעתיד, ויצאו לפועל מוקדם מהצפוי, בשל האתגרים הרבים שהביאה עמה התקופה".
"בתחילת משבר הקורונה פתחנו קו תמיכה טלפוני ייעודי לקשישים ולבני משפחותיהם. הקו מאוייש מסביב לשעון באנשי מקצוע מצוות המחלקה ומעניק סיוע לפניות שונות ומגוונות המגיעות אליו. אחת הפניות שקיבלנו הגיעה מנכד שסבו וסבתו מתגוררים בבני ברק. הנכד עצמו מתגורר באחת הערים הסמוכות ונתקל בקושי להיכנס לעיר על מנת לסייע להם בזמן הסגר שהוטל על העיר. נשאלנו על ידו האם נוכל לסייע לו להגיע אליהם. נעזרנו בנציגי עזר מציון בחפ"ק של פיקוד העורף וארגנו עבורו אישור כניסה מיוחד.
"פנייה נוספת שהגיעה לקו התמיכה נגעה לזוג חולי קורונה מבוגרים. האם נלקחה לבית חולים בעוד האב נותר בבית לבדו, ללא טיפול מתאים. הבן התקשר לבקש מטפלת לאביו שחלה בקורונה. כמובן שאי אפשר היה להכניס מטפלת לביתו של חולה קורונה, אך הצלחנו לסייע לו לצאת למלונית, שם אפשר היה להעניק לו ליווי וטיפול הולם.
לאורך כל התקופה ניסינו להפיג את הבדידות ככל שניתן תחת המגבלות וההנחיות המשתנות ללא הרף. מה שמנחה אותנו הוא שלא אומרים לא, אלא מנסים להפוך עולמות כדי למצוא פתרונות יצירתיים ככל האפשר. אצלנו לא מוותרים על אף אחד, קיבלנו הרבה מאוד פניות, ובסופו של דבר ניתן בהחלט לומר שהצלחנו לעזור ולתת מענה כמעט לכולן".
בחזרה לחיים
במשך הזמן, עם עדכון הנחיות משרד הבריאות והמעבר לשגרת קורונה, החל תהליך הדרגתי של חזרה לפעילות הרגילה. "בהתחלה ההיענות הייתה נמוכה בגלל הפחד", מספרת גברא, "אבל לאט לאט יותר ויותר נשים חשו נוח לחזור. הכל נעשה בצורה מאוד סטרילית וקפדנית. הרבה נשים שאומרות לנו שהן חיות מיום שני ליום שני. המטרה היא קודם כל לשמור על חיי האוכלוסייה המבוגרת, אך חשוב להבין שתחושת הבדידות והחרדה הנובעת מהסתגרות ממושכת בבית, הרסנית ומסוכנת לא פחות מהקורונה עצמה. המטרה שלנו היא לראות את כלל הצרכים של האנשים עמם אנו עובדים, כולל הצרכים הנפשיים והחברתיים החשובים לא פחות לטובת אריכות ואיכות החיים שלהם".
"עד היום רק חצי מהמשתתפות במועדון חזרו לפעילות", מספרת רות כרמלי, רכזת מועדון 'קפה בריטניה' (היוזם של הפרוייקט היה שגריר בריטניה לשעבר מתיו גולד, שאבא שלו היה יהודי והיה לו קשר חם ליהדות). "יש נשים שמחליטות האם להגיע או לא להגיע למועדון על פי החדשות. הייתה לנו מישהי שכבר הייתה בדיכאון רשמי וחרדות ואיכשהו טיפטפנו לה שתצא לאט לאט, וכבר כמה פעמים היא מגיעה. זה היה ממש נס, סיפור הצלחה. יש לנו 4-3 סיפורים של נשים שהצלחנו להוציא וחזר להן הצבע לפנים. אחת אפילו הגיעה נפוחה עם עיניים אדומות. לאט לאט ראינו שהפעילות התחילה להחזיר אותה לחיים. נתקלנו יותר בבעיות בעקבות ההשלכות של הבידוד מאשר בעיות בגלל הקורונה".
"אנחנו קבוצה של נשים מאוד מבוגרות, לא זקנות", מתבדחת מרים, בת 86, ניצולת שואה המגיעה לפעילות במועדון. "אנחנו לא יוצאות ולא מקבלות אורחים כי זה צו השעה. מה שעזר מציון עושים בשבילנו מוסיף לנו מאוד כל עוד יש את הקורונה. עזר מציון גם נותנים בהתנדבות ולא צריך לשלם. זה הבדל ענק, שמעתי מאחרים שבמקומות אחרים צריך לשלם ופה לא צריך לשלם. כאן היחס הוא אישי, אם זה בתשלום זה כבר אחרת".
"הנתינה הזאת היא ממש מצילת חיים. יש כאלה שנכנסו לדיכאון נוראי. היו כאלה שנכנסו לדיכאון בגלל הסגר. אחת כזאת ישבה לידי במועדון וכל פעם שניסתה לדבר איתי ולהוציא מילה מהפה, היא בכתה. בסוף היא סיפרה שהייתה במצב נוראי. ואז התקשרו אליה מעזר מציון ואמרו לה כאשר כבר היה אפשר, שייקחו אותה למועדון. היא אמרה איזה יופי ובכתה. היא סיפרה לי שלא ויתרו לה וזה היה ממש כדור נגד דיכאון".
הפעילות של עזר מציון כאמור לא התחילה בימי הקורונה. את התמיכה והסיוע לקשישים צריך להעניק גם בזמנים שבהם שגרת היום יום של רובנו מתנהלת כהרגלה. "הייתי עצובה אחרי שבעלי נפטר", מספרת חנה רוט, בת 84. "אז חברה אמרה בואי לעזר מציון. אמרתי מה הם יכולים לעזור לי. אבל הלכתי ומצבי השתפר. כל פעם שהלכתי חזרתי עם מצב רוח אחר לגמרי ולא יכולתי לשכוח. עזרו לי המון באופן נפשי.
"מפנקים אותנו. יש רכב שלוקח אותנו ממש מהבית ומביא אותנו לפעילות בעזר מציון. אוכלים ארוחת בוקר, התעמלות, הרצאה. עושים דברים גדולים וחשובים בכל התחומים של החיים. אפשר להתייעץ איתם על רופא. הם מתעניינים בבית אם הכל בסדר. הם באים הביתה לשמח. מאוד חשוב היחס הנפלא לכל אחד מאיתנו. אם יום אחד אני לא באה, שואלים 'חנהל'ה הכל בסדר?'. אני אוהבת את היחס היפה. חצי היום שאני מבלה שם זה חצי יום נפלא".
אות בספר תורה במצדה - לפרידה
תוכנית נוספת שפועלת בעזר מציון בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות היא 'הגשמת משאלות לב לניצולי שואה'. "מדובר באוכלוסייה שהכי מתקשה בתפקוד", מספרת קולמן. "התוכנית מיועדת לניצולי שואה שמתגוררים במוסדות הגריאטריים של משרד הבריאות במחלקות הסיעודיות ובמחלקות לתשושי נפש. משרד הבריאות פנה אלינו וביקש שניקח על עצמנו את הפעלת התכנית המדהימה הזו במימון משותף . מרגש לראות את הנכונות של בעלי עסקים ואנשים פרטיים להתגייס ולסייע בהגשמת החלומות - החל מצלמים מתנדבים, דרך מסעדות שמארחות את ניצולי השואה ללא תמורה, ועד למלונות שמעניקים לעיתים אירוח מפנק מלא ללא תשלום".
"אחת המשאלות הראשונות שהגשמנו הייתה של אישה שביקשה להגיע לשייט בכנרת. האשה עברה חיים לא פשוטים ומעולם לא זכתה לנופש בכנרת. בעזרת מתנדבי עזר מציון באזור הצפון, הוצאנו אותה ואת בתה לנופש של שלושה ימים בבית מלון, שייט ביאכטה בכנרת, ועוד פינוקים. מדובר באישה שכבר שנים לא יוצאת מהמוסד הגריאטרי, ופתאום מוצאת את עצמה בשייט בכנרת. ההתרגשות ליוותה אותה במשך שבועות".
"במסגרת משאלה נוספת שהוגשמה הוצאנו אישה לחופשה משפחתית בים המלח, ולביקור במצדה. במהלך הטיול נערך גם טקס מרגש על המצדה ונכתבה עבורה אות בספר תורה. כמה שבועות לאחר מכן הידרדר מצבה ולאחר כחודשיים היא נפטרה. בני המשפחה התקשרו לאחר פטירתה וסיפרו שהחופשה המשותפת עמה היוותה מעין טיול פרידה וזו הייתה חוויה מאוד עוצמתית עבורם".
"כשאתה פוגש ניצולי שואה שמאושפזים במוסד גריאטרי, ושואל מה החלום שלהם, הם לעיתים מתקשים מאוד להצביע על חלום אותו היו רוצים להגשים, או שהם רוצים דברים שעל פניהם נראים נורא פשוטים. להיפגש עם המשפחה שלא ראו הרבה זמן או עם חברה ותיקה. מישהי פעם ביקשה לצאת לסוּפר. הצוות שלנו מנסה ברגישות רבה ובסבלנות אין קץ לעודד אותם לזהות את הדבר שישמח אותם, ולהפוך אותו מחלום למציאות. גם משאלה צנועה ופשוטה תהפוך ע"י הצוות לחוויה עוצמתית ומרגשת".
קולמן מספרת כי לפעילות הזאת יש גם משמעות גדולה לא רק בעצם הגשמת החלום אלא גם בהשפעה על המשך הטיפול באותם קשישים. "מתוך הפידבקים שאנחנו מקבלים מהשטח, אנחנו רואים לעיתים קרובות שינוי בגישה ובנקודת המבט של הצוותים במוסדות בעקבות התכנית. תהליך העבודה סביב הגשמת החלום עם ניצולי השואה שם זרקור על האדם ומאפשר לצוות הצצה על סיפור חייו, על משפחתו, על מי שהיה ומי שעודנו, גם אם מצבו התפקודי או הקוגניטיבי נפגע עם השנים, וזה לכשעצמו משהו מאוד משמעותי מבחינתי. יש בתכנית הזו משהו כל כך ממלא ומרחיב לב, שגם אני שעוסקת בניהול התחום, ולא תמיד נמצאת בשטח, מקפידה להצטרף אחת לכמה זמן לפעילות בשביל הנשמה".