מאז תחילת הציונות בתחילת המאה העשרים, היה מקובל בקרב רוב מנהיגי ההתיישבות, שההרים בארץ ישראל הם 'אזורים צפופי אוכלוסיה ערבית', ולכן הם המרכזים הלאומיים שלהם, וליהודים אין מה לחפש שם. כך נוצרה התופעה שבשנים 1880-1931, נוסדו 132 ישובים מהם רק 9 (6.8%) באזורים הרריים. עובדה זו קבעה את גבולות מדינת ישראל עם הקמת המדינה.
כך גילה הגיאוגרף אברהם שבות, תושב קדומים וחוקר השומרון, בערב השקת הספר 'סיפורה של קבוצת שכם' שנערך במרכז בגין. הספר סוקר את סיפורה של קבוצת צעירים מתנועת בית"ר, שניסתה להקים יישוב באזור שכם בין השנים 1970-1969, עוד לפני הקמת גרעין 'אלון מורה' – ולא הצליחה. שיטות הפעולה של הקבוצה אומצו על ידי גרעין אלון מורה בקיץ 1974, עד לאישור להקמת היישוב קדומים בטבת תשל"ו, חורף 1976.
שבות ציטט את דבריו של שמואל יבנאלי בדו"ח של משלחת פועלי ציון אל ארץ ישראל בשנת 1920: "ארץ ישראל מאוכלסת על-ידי הערבים בעיקר על שדרת הריה, לרבות העמקים שביניהם, מן הגליל העליון ועד מדבר יהודה, בהיות האזורים האלה כבר מאוכלסים ותפוסים וגם בהיותם 'קיני החיים הלאומיים' של שכנינו: קשה עלינו לברוא באותם מקומות, מרכזים גדולים של פעולה יישובית עברית".
ד"ר עתיה זר, שחקרה את גרעין אלון מורה, אמרה בהרצאתה כי אחת הסיבות להצלחת גרעין אלון מורה, לעומת קבוצת שכם, היתה העובדה שהם היו בעלי משפחות, ובכך שידרו רצינות שלא היתה בקבוצת שכם.
היסטוריון ההתיישבות חגי הוברמן, דיבר על מאמרו של ר' יודן על שלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים לומר גזולים הם בידכם: קבר יוסף, מערת המכפלה והר הבית. שלושה מקומות אלה - שכם, חברון וירושלים - גם היו בסיס ההתיישבות המחודשת ביו"ש אחרי מלחמת ששת הימים.