מי שמגיע לכניסה לכפר הערבי רג'ר, שלמרגלות הר דב, יגלה להפתעתו מוצג נדיר בכפרים מוסלמים: שני דגמי מתכת גדולים של מנורת שבעת הקנים – אחת מהם מעוטרת במגן דוד מתכתי גדול – שמוצגים בשני האתרים הכי מרכזיים בכפר. לא תמצאו עוד כפר בכל העולם המוסלמי, שמציג בגאווה שכזו את מנורת שבעת הקנים, גדולה ובולטת. ולמעשה לא רק אחת, אלא שתיים.
אין דבר כזה בכל העולם המוסלמי: כפר ש-100% מתושביו מוסלמים, וחרף זאת הם מזדהים בגאווה מוחצנת עם מדינתו של העם היהודי. בכפר מתנופפים דגלים ישראליים, ושמות הרחובות כתובים עברית ובערבית. השילוט על בתי העסק המעטים והמסעדות הרבות כתוב עברית וערבית.
הכפר העלאווי רג'ר חצוי בין ישראל ולבנון. בפועל הוא נמצא בשטח ישראל, להלכה חציו נמצא בתחום לבנון הנשקפת ממול, ובעבר היה בשליטה סורית, עד שעבר לשליטת ישראל במלחמת ששת הימים, יחד עם כל רמת הגולן. מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 וסימון הגבול בין שתי המדינות באמצע הכפר, הפך רג'ר ליישוב חצוי, שהכניסה אליו נאסרה על הישראלים, מחשש לביטחונם. רק לפני חודשים אחדים, די במפתיע, נפתח הכפר לכניסה חופשית של ישראלים, שהגיבו בנהירה המונית ובלתי פוסקת לכפר המוסלמי הידידותי.
גדר הגבול למרגלות רג'ר, מעל החצבני. צילום: חגי הוברמן
גם זה פאראדוקס: כפר ידידותי לישראל, שעדיין משמר את אווירתו הלבנונית והסורית: בתים קטנים וצבעוניים, חצרות ציוריות פורחות, מבהיקות בניקיונן, הרים תלולים שגולשים מסביב, כולל חרמון סבא שחופף מהודו על הכפר, ואפילו המאכלים המוצעים לאורחים בו, כולם על טהרת המטבח הסורי: קובה סורית, סמבוסק סורי, עלי גפן בסגנון סורי ואפילו חומוס וסלט טאבולה בסגנון סורי (זהירות, אין בכפר שום בית אוכל שיש לו הכשר כלשהו, גם לא של בד"ץ ביירות...). המאכלים המוצעים, הסימטאות המעוקלות, הנופים מסביב, האוויר הצונן – כל אלה מזכירים למבקר כי הוא שוהה בטריטוריה שהיא לכאורה לבנונית/סורית. מעין טעימה קטנה של חו"ל...
ב-7 בספטמבר 2022 חל מהפך היסטורי בחיי הכפר: קצין בכיר מפיקוד הצפון טילפון לראש המועצה ובישר לו, בפשטות נונשלנטית, על הסרת המחסומים
זהו גם הכפר היחיד בישראל שמאה אחוז מקרב 2,800 תושביו הם עלאווים, בני כת איסלמית קטנה, שמתוכה צמחה שושלת נשיאי סוריה לבית אסד: הנשיא הקודם חאפז אסד, וכיום בנו בשאר אסד היושב בארמון הנשיאות בדמשק. שניהם הגיעו לתפקידם הרם בכוח הזרוע והודות לנאמנות הצבא, שרבים ממפקדיו הם עלאווים נאמנים שהושתלו בתוכו בידי האסדים, וזאת למרות משקלם הדל של העלאווים בכלל האוכלוסיה בסוריה, רק 11%.
העובדה שיש לכת העלאווית נציג עלאווי בכיר בלשכת נשיא סוריה השכנה, אינה עומדת ברג'ר העלאווית לזכותו. מבחינתם הוא סתם רוצח המונים. "נכון שהוא מהעדה שלנו, אבל רוצח המונים. הוא רצח מאות אלפים במדינתו, ואנחנו מאוד מתביישים בו", אומר אחד התושבים, שמטעמי ביטחון אישי מעדיף שלא יזוהה בשמו, אבל מבטיח שזו דעתם של כלל תושבי רג'ר העלאווים.
התושבים לא מסתירים את המסורת העלאווית שלהם. במרכז הכפר בנויה כיכר עלי אבו בן טאלב, ובמרכזה פסל שיש מרשים של החליף הרוכב על אריה ובידו חרב ה'זול פיקאר', היא חרבו המיתולוגית של החליף וייחודה בלהב שנחלק בקצהו לשניים ומראהו כפה פעור של תנין שוחר טרף.
כיכר עלי אבו בן טאלב. צילום: חגי הוברמן
תחושה של 'חתיכת חו"ל'
כיום כאמור פתוח הכפר לכל. יש המגיעים בקבוצות (בכפר מצויים כמה צעירים שהפכו את ההדרכה בו לאורחים מישראל למקור פרנסה מכובד, שמניב מאות שקלים לקבוצה) ויש המגיעים בנסיעה ברכב פרטי. מאז הסרת החסימה הישראלית, לאחר שגדר הגבול מחוץ לכפר הוגבהה, נאטמה ותוגברה באלמנטים ביטחוניים המבטיחים את השקט, מוצף הכפר בישראלים. לפעמים מתארך נחש ארוך של רכבים ישראליים לאורך קילומטרים בכביש הכניסה.
מה יש לישראלי הממוצע לחפש ברג'ר? קודם כל האווירה, כולל מזג האוויר הצונן מאוד, המעניק תחושה של 'חתיכת חו"ל'. גם המראות הציוריים בכפר נדירים מבחינת העין הישראלית. ולא פחות חשוב: רמת הביטחון גבוהה, אלי יותר מאשר בכפרים המוסלמיים בשאר חלקי הארץ. אין כאן פשע, משפחות עברייניות, מלחמת כנופיות וכדומה, ולא תופעות של אלימות, רצח, הפקרות, זילזול בבני אדם ובחוק, וכדומה. מה שיש כאן ובכמויות בלתי נדלות, הם מאור הפנים והחיוך הטוב של המקומיים כלפי האורחים, חיוך שמבטא אמירה מסוג 'אהלן וסהלן! תודה שבאתם'.
תושבי הכפר נאבקו נגד האו"מ'ניקים שהתעקשו לקבוע גדר גבול בין ישראל ללבנון, הקו הכחול, ממש באמצע הכפר, ולחצותו לשניים
לרג'ר מגיעים בלי דרכון ובלי ויזה – על כביש מעט משובש אבל שמיש, עד לכניסה המפתיעה לכפר: כיכר גדולה עם מזרקת מים ושלט ברכה חגיגי בערבית, עברית ואנגלית: "ברוכים הבאים לכפר עג'ר" (ה-ע' מבוטאת ב-ר' גרונית, כפי שגם שמו של הכפר הדרוזי מראר שבלב הגליל, נכתב בעצם כך: מע'ר). מחנים את הרכב בחניונים הקטנים המסומנים בכחול לבן – וצועדים רגלי, בביטחון מלא בכפר.
מרפסת התצפית המקורה, המרהיבה, מעוטרת הערבסקות ליד בית המועצה המקומית, צופה לעבר נחל החצבני, שתחילת זרימתו באזור הכפר הלבנוני חצבייה והוא זורם למרגלות מרפסת התצפית, עד לפניית-ברך של תשעים מעלות דרומה, כדי לפגוש בהמשך את נביעות הווזאני שבלבנון, שמספקים את עיקר מימיו של נחל שניר (החצבני) - אחד משלושת מקורות הירדן, שיש בו זרימה קבועה כל השנה.
מן התצפית הנישאה לעבר השטח הלבנוני שממול, ניתן להבחין בגדר הביטחון שנטועה למטה, במורד, לאורך גדות הנחל, ועליה מופקדים אנשי כוח יוניפי"ל של האו"ם, עם הקסדות הלבנות והעמדות הלבנות שלאורך הערוץ, ולצידן קומנדקרים לבנים מיושנים. כן נשקפים לעבר הצופה מספר כפרים לבנונים שיושבים על הרכסים שממול, כאילו בהישג יד. שום עמדות או דגלים צהובים של חיזבאללה אינם נראים כאן כבר 17 שנים, מאז מלחמת לבנון השניה.
בעבר פעלו לאורך הנחל מספר טחנות קמח, בנויות אבני בזלת שחורות, שהונעו בכוח המים, ללא חשמל, אך הן הושבתו בשנות ה-70, כשמצב הביטחון באזור היה מעורער.
רכב חוצה את הגבול הדמיוני ברג'ר מישראל ללבנון. צילום: חגי הוברמן
הכפר זכה בפיס
ראש מועצת הכפר אחמד פתאלי, המשמש בתפקידו בדיוק 20 שנה מאז נבחר לראשונה ב-2003, גאה מאוד במאבק העממי של כל תושבי הכפר להרחקת הגדר אל מחוצה לו. הוא, כמו שאר התושבים, מעוניינים בחסותה של מדינת ישראל. הוא מבטא זאת בהנפת דגל ישראל על בית המועצה ובלשכתו. כותל המזרח במשרדו, ממש מעל לראשו, מופיע ציור של דגל ישראל וסמל המדינה, מנורת שבעת הקנים, ומשני צידיהם צילומים של הנשיא הרצוג וראש המשלה נתניהו.
דגל ישראל מונף על גג בית המועצה ובלשכת ראש המועצה, שם גם תלויים סמל המדינה וצילומי הרצוג ונתניהו
האהדה כלפיו רק גדלה כשיצר קשר עם האלוף (מיל') עוזי דיין ב-2012, כשזה האחרון שימש יו"ר מפעל הפיס, וזכה בתקציב פיס של עשרות אלפי שקלים למימון ראשוני של הקמת גן השלום בלב הכפר. אלא שהתקציב לא הספיק, וראש המועצה יזם התנדבות עממית של המקומיים לתרום ימי עבודה ולהגיע בזמנם הפנוי לעבוד בהקמת הגן: הגננים עסקו בנטיעתו וטיפוחו, הבנאים שביניהם בנו את עמודי האבן והקשתות, הרצפים ריצפו שבילים, הנגרים בנו ספסלים, והשרברבים הקימו את המזרקות. הכל בהתנדבות. כל זה העניק לכפר גן ציבורי רחב ידיים, מוריק, יפהפה, עטור הדשאים וערוגות הפרחים, כולל פינה נכבדה ובולטת בה מוצגת מנורת שבעת הקנים, ולידה גם תבליט של קבר יתרו בכפר חיטין, כמחווה לדרוזים בישראל, סוריה ולבנון.
ממול למנורת המתכת היהודית - אנדרטה שמתארת בשיש את חרבו המקורית של אבי העלאווים, החליף עלי אבו בן טאלב. מסביר ראש המועצה: "קראנו לפארק הנהדר הזה בשם גן השלום, לבטא את שאיפתנו לשלום בין העמים. אנחנו ברג'ר מכבדים את כל הדתות והקמנו מונומנטים לכבוד היהודים, הנוצרים (עץ חג המולד), המוסלמים (חרמש ירח שמסמל את האיסלם) ואפילו יש לנו תבליט של קבר יתרו לכבוד הדרוזים.
פתאלי, הזוכה כאן לאהדה רבה כשהוא נע בחוצות, מספק לנו הוכחה משכנעת שרג'ר היה מאז ומעולם כפר סורי ושאין לו קשר ללבנון – בניגוד לעמדת האו"ם, שמתוך נאמנות למפות עתיקות ששורטטו בעידן הסכמי סייקס-פיקו (1916), עמד להעביר מחצית מהכפר ללבנון. פתאלי מצביע על מפה המעטרת את אחד הכתלים במשרדו – מפה שהודפסה בסוריה בשנת 1965, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים. הסורים סימנו בה את כל מחוז הגולן שבשליטה סורית, עם העיר קונייטרה במרכז והחורן במזרח, ועם הכפר רג'ר המופיע כאצבע סורית, מובלעת, מוקף בטריטוריה לבנונית. "הנה ההוכחה", צוהל ראש המועצה, "שהיינו סורים עוד לפני מלחמת 67', ואז עברנו עם כל הגולן לשליטה ישראלית. לא היינו לבנון ואיננו רוצים להיות לבנון. אנחנו ישראלים. נקודה", אומר ראש הכפר.
מחרה-מחזיק אחריו אחד התושבים, נאיף סלמן, בן 30, אב לשלוש בנות, העוסק בהדרכת ישראלים בשעות הפנאי ועיקר פרנסתו מתפקידו כאחראי משקאות בבית הארחה הגושרים: "העובדה היותר חזקה היא, שכל זקני הכפר מעידים, שאת כל השירותים הממשלתיים, קיבלנו בעיר המחוז הסורית קונייטרה. לכל מיסמך היינו נוסעים לקונייטרה. אפילו לטיפולים רפואיים. תמיד קונייטרה. אז שלא יהפכו אותנו ללבנונים. אנחנו ישראלים".
התושבים מנעו בכוח את הצבת הגדר
אין צורך להסביר את מאמציהם של התושבים לשמור על הזהות הישראלית, שיודעת להעניק מנעמים מן הסוג שאינו מוכר במדינות אחרות. מעבר לכל זאת יש לתושבים סיבה נוספת לרצות בחסות הישראלית: מאז נפתח הכפר לביקורי ישראליים, הפך ענף המסעדנות וההלנה בכפר המוצף ישראלים לעסק משגשג. קמו בו מסעדות לא מעטות, וגם מספר צימרים המארחים ישראלים בעיקר בסופי שבוע – ומסתבר שזו פרנסה לא רעה. התושבים מזכירים כי בעבר, משלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת עד תחילת שנות ה-40, נהגו ישראלים רבים לנפוש ולטייל חופשי חופשי בסוריה ובלבנון.
הכפר העלאווי היחיד בישראל, נוסד לפני כ-500 שנה בידי מהגרים שהגיעו מצפון סוריה, והתיישבו על מקור המים העשיר הזורם בערוץ הסמוך, על דרך המסחר בין עכו לדמשק. הם קראו לביתם החדש רג'ר, שמהווה כנראה שיבוש של המונח 'טראנג'ר' (משולש, על שום צורת התפרסות הכפר בראשיתו).
ב-1967 נכבש הכפר בידי ישראל בסערת מלחמת ששת הימים, עם השטחים העצומים של רמת הגולן. במפות העתיקות הוא אמנם צויין ככפר לבנוני, אך בפועל התברר כי הוא הועבר לסוריה לפני מלחמת ששת הימים, למרות שתושביו שימרו את אזרחותם הלבנונית. בשל היותו סורי, כבש צה"ל גם אותו. כך הפך הכפר הציורי רג'ר לבעל זהות משולשת: ישראלי, סורי, לבנוני.
ב-1981 עוצבה סופית זהותו של רג'ר. הכפר ותושביו סופחו רשמית לישראל, כחלק מחוק רמת הגולן, וכולם קיבלו אז אזרחות ישראלית, כולל זכויות הביטוח לאומי, זכות בחירה לכנסת ועוד. מאז מתפרנסים יפה מרבית הגברים שבכפר, במקומות עבודה שונים בגליל העליון.
באביב תש"ס, מאי 2000, ערב נסיגת צה"ל מלבנון לגבול הבינלאומי הישן, התפתחה מחלוקת בין ישראל, סוריה, לבנון והאו"ם בקשר לשייכותו המדינתית. האו"ם טען שעל פי המפות הישנות הקו הכחול המקורי, זה שחצץ בין ישראל ללבנון, עובר ממש בתוך הכפר, ועל כן דינו להתחלק לשניים - חלקו הדרומי יישאר בידי ישראל, ואילו חלקו הצפוני יחזור להיות שטח לבנוני – ובין שני חלקי הכפר, תחצוץ גדר הקו הכחול, בלתי עבירה. עמדת האו"ם הניעה את כוח יוניפי"ל להתחיל בבניית הגדר ממש בתוך הכפר.
אלא שהתושבים סיכלו יוזמה בלתי הגיונית זו והזיזו את הגבול שהחל האו"ם לבנות, הרחוק צפונה, מחוץ לכפר, על מנת להבטיח שלימותו והותרתו כולו בשליטת ישראל.
מדריכנו סיפר את 'הסיפור ההירואי' של הכפר, שמצא עצמו נאבק נגד האו"מ'ניקים שהתעקשו לקבוע גדר גבול בין ישראל ללבנון, הקו הכחול, ממש באמצע הכפר, ולחצותו לשניים. לזכר הקו הכחול, שהתושבים סיכלו הקמתו בלב ליבו של הכפר, קיימת בכפר מסעדה ושמה 'דה בלו ליין' – הקו הכחול, שנשאר רק במפות, שנמחק ביוזמה מקומית לבלי שוב.
על אף זאת, בשל אי הבהירות בקשר למעמדו, ובשל ניסיון נועז של החיזבאללה חמש שנים לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, לחטוף חיילים ישראליים, מנעה ישראל כניסת אזרחים ישראליים לתוכו.
ב-7 בספטמבר 2022 חל מהפך היסטורי בחיי הכפר. התושבים אפילו זוכרים באיזו שעה בדיוק התחולל המהפך. היה זה כשקצין בכיר מפיקוד הצפון טילפון לראש המועצה ובישר לו, בפשטות נונשלנטית, על הסרת המחסומים. מאז לא חדלים סקרנים ישראליים לפקוד את הכפר בהמוניהם.