יהדות

אימה באוטובוס: 67 שנים לטבח מעלה העקרבים

ב-17 במרץ 1954 עשה את דרכו מאילת לתל-אביב אוטובוס ועליו אזרחים וחיילים. מחבלים חמושים המתינו לו במעלה הדרך וטבחו באכזריות בנוסעים. חזרנו לפיגוע שנדחק לשולי הזיכרון הקולקטיבי ולילדה הקטנה ששרדה את התופת

לוחית זיכרון לטבח מעלה העקרבים במצפור מעלה העקרבים
צילום: ד"ר אבישי טייכר

למרות שהיה לאחד הפיגועים הקשים והמזעזעים שידעה מדינת ישראל הצעירה, שנים לפני "הכיבוש" ופיגועי ההתאבדות הקשים באינתיפאדה הראשונה והשנייה, הטבח האכזרי במעלה העקרבים התכסה לאורך השנים באבק ושקע בתהום השכחה הציבורי. היום, 67 שנה אחרי אותה זוועה, אין זה אלא ראוי שנזכור ולא נשכח את הפיגוע הרצחני שטלטל את המדינה בשנות החמישים.

זו הייתה שעת צהריים נעימה כשאוטובוס אגד עשה את דרכו מאילת לתל-אביב כשעליו 15 נוסעים: 11 אזרחים – גברים, נשים וילדים – ו-4 חיילי צה"ל ששימשו כמאבטחים. שעות ספורות קודם לכן, הם השתתפו בטקס חגיגי לציון 5 שנים להנפת 'דגל הדיו' בעיר הדרומית. באזור מעלה העקרבים  שבנגב, נהג האוטובוס האט והחל מטפס במעלה הפיתולים התלולים.

סמוך לאנדרטה של חיל ההנדסה במקום, 12 מחבלים, בפיקודו של סעיד אבו באנדק, בדואי מהנגב, פתחה לעברם באש. מטרת המחבלים הייתה להרוג את הנהג, קלמן עשרוני, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, עשרוני נפגע מהירי, אולם הצליח בשארית כוחותיו לעצור את האוטובוס מול צלע ההר ולפתוח את דלתות הרכב.

הנוסעים המבוהלים ניסו לרדת אך נתקלו באש תופת מצד המחבלים. למרבה הצער, החיילים המאבטחים לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מונח על המדפים העליונים ונהג המשנה, אפרים פירסטנברג, שהיה חמוש וניסה לירות לעברם, נורה ונהרג.

תצלום אוויר של מתווה הדרך התלול והמפותל שהאט את האוטובוס
תצלום אוויר של מתווה הדרך התלול והמפותל שהאט את האוטובוס
צילום: אילן ארד באדיבות ויקימדיה

המחבלים הסתערו פנימה וירו בנוסעים מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנם בן ה-9, חיים ובתם מירי, בת ה-5 וחצי, הוסתרו מתחת לגופות חיילים ולא נפגעו. בתם התינוקת, ציפי בת ה-3 חודשים, נשארה למרבה המזל בבית עם הסבא והסבתא.

לאחר הטבח האכזרי, כשהיה נדמה שהמחבלים עוזבים את המקום, חיים הקטן התרומם ושאל את אחותה אם המחבלים הלכו. אחד המחבלים שמע אותו, חזר וירה בראשו. חיים לא נהרג אבל נותר משותק ובהכרה חלקית עד ליום מותו בשנת 1986.

מן הטבח ניצלו שני חיילים, חיילת (שנפצעה קשה), אחת הנוסעות ומירי הקטנה ששרדה הודות לאחד החיילים שסוכך עליה בגופו והורה לה לשתוק. זמן קצר לאחר הטבח, עבר במקום רכב צבאי עם קבוצה של חיילים שנחרדו מהזוועה ומיהרו לברוח מהמקום מחשש שהמחבלים. מאוחר יותר הם נשפטו על כך.

ניצולי הטבח העידו שהמחבלים ירקו על הגופות והתעללו בהן. בשנת 2014, בראיון שהעניקה לאתר 'מידה' לציון 60 שנים לטבח, סיפרה מירי פירסטנברג על רגעי האימה והחרדה בתוך האוטובוס כשהיא רוכנת מעל גופות הוריה. האם חנה, סיפרה,ּ הייתה ערומה למחצה ועם אצבע אחת כרותה - עדות לכך שהמחבלים אנסו אותה וגנבו את טבעת הזהב שלה.

“עבורי היה זה אחד הימים השמחים של חיי", סיפרה בכאב לכתב האתר אריק גרינשטיין על הרגעים שקדמו לאסון, "אבא לקח את כל המשפחה לעבודה – אותי, את אחי חיים ואת אמי חנה. מדובר היה בקו שלא כל-כך רצו לעבוד עליו והוא התנדב ועבד על הקו הזה באופן קבוע. אבא לא לקח אותנו ממש לחגיגות, כמו שבעצם רצה להיות חבר אגד הראשון שישתקע באילת. לכן הוא לקח אותנו – כדי לשכנע את אמא. היה לו מאוד חשוב שנצטרף לנסיעה".

בגין: "שימו קץ לשפיכות הדמים!"

אלא שכבר בדרך הלוך לאילת התרחש אירוע מבשר רעות.

“כפי שניתן לראות בתמונות השונות, האוטובוס נשא עליו את השלט ‘לחגיגות אילת’. אך לא רבים יודעים שהיה מונף עליו גם דגל ישראל", סיפרה. עברנו בתחנת אגד ברחובות לאסוף נוסעים, וכשנכנסנו לתחנה, שהייתה מקורה, מיד כשנכנס האוטובוס לתחנה התקרה שברה את הדגל. אמא שלי – לא יודעת אם היא האמינה באמונות טפלות - התחילה לצעוק לאבא שזה סימן רע ושהיא לוקחת את הילדים וחוזרת לתל-אביב. אבל אני ואחי נעמדנו על הרגליים האחוריות ואמרנו לה: את יכולה לחזור הביתה, אנחנו ממשיכים עם אבא. וכך היה".

לדבריה, רק שנים מאוחר יותר התברר לה שמי שחילץ אותה היה אחד ממנהלי אגד בשם עובדיה רכטמן. לרכטמן ולאביה היה הסכם לפיו אם האוטובוס לא מגיע לבאר שבע בזמן אז רכטמן הולך למשטרה לשאול אם התקבל דיווח על אירוע יוצא דופן. ובמשטרה לא ידעו דבר ורכטמן, על דעת עצמו, החליט להוציא אוטובוס לכיוון ושלף אותה מן התופת אחרי שעות ארוכות. 

האוטובוס ושלושה מקורבנות הטבח
האוטובוס ושלושה מקורבנות הטבח
צילום: ויקיפדיה

כשהתברר גודל האסון, גופות ההרוגים כבר הובאו לבאר שבע, ועם זאת, על מנת שניתן יהיה לפרסם את הזוועה בעולם, הורתה הממשלה להחזיר את הגופות למעלה העקרבים ולצלם אותם לצד האוטובוס - למרות שהפיגוע התרחש באור יום.

התגובות לפיגוע היו קשות. מנחם בגין, אז ראש האופוזיציה, זעק מעל בימת הכנסת: "אם לא תגיבו ולא תשיבו דמנו יהיה באמת הפקר. ...היזהרו מחוסר תגובה על טבח אחד עשר אנשים, נשים וילדים. ...בשם אלוהים שימו קץ לשפיכות הדמים או לכו!".

בסוף אותו חודש, כוח מיוחד של הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון פשט על הכפר נחאלין (ליד בית לחם) והרג 9 ערבים – אנשי המשמר הלאומי הירדני והלגיון הערבי. 14 שנים מאוחר יותר, באה סיירת שקד של גבעתי חשבון עם סעיד אבו באנדק - מפקד המחבלים ביום הטבח - וחיסלה אותו בהיתקלות בסיני.

יהי זכר הנרצחים ברוך!

תגיות:

תגובות