סמיכות פרשיות. חמישה שבועות בלבד הפרידו בין ליל הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין (י"א בחשוון) להסתלקותו של אבא, הרב משה צבי נריה (י"ט בכסלו). הנסיבות היו כה שונות, אך מספר השנים החולפות מאז זהה.
למרות ההבדל המהותי בין שני האישים, בין הרב שהיה 'אבי דור הכיפות הסרוגות' לבין הצבר החילוני, פועלם הציבורי של שני האישים זימן להם אזורי השקה משותפים.
במעטפה חומה בגנזך של אבא, מצאתי גזיר עיתון שאבא בחר לשמרו. בכתב ידו המיוחד הוסיף אבא בשולי העמוד מקור ותאריך: "הצופה, ו' שבט תשמ"ז":
"ביום שני, י"ח בטבת, ביקר בנצרת עילית שר הביטחון יצחק רבין, לרגל קבלת אזרחות כבוד. בקבלת הפנים שנערכה לכבודו בעירייה המקומית, בירך אותו הרב פנחס מילר, רב העיר, ובדבריו אמר: כשרבני ישראל רואים אחד מראשי המדינה בולט בכישרונותיו, בתכונותיו ובמסירותו לעם ישראל – הם אומרים 'חפש את הסבא', בדוק בשורשיו של האיש. חיפשתי ומצאתי סיפור קצר מפרי עטו של הסופר אליעזר שמואלי, שהיה מורה בבית הספר החקלאי 'כדורי'.
"ברוסיה הצארית חי לפנים יהודי שומר תורה ומצוות בשם רבי יצחק כהן. הוא היה סוחר יערות עשיר ועשה עסקים גדולים עם אצילים. בין השאר קיים קשרי מסחר מסועפים עם בית הצאר, בהם נסיכים ונסיכות מבית רומאנוב, שליטי רוסיה הגדולה. למרות שהיה מגודל זקן ארוך ולבוש קפוטה שחורה, ניהל בית המלוכה הרוסי עסקי קרקעות רבים איתו. ביום שבת אחד, כששרו זמירות בסעודה, נשמע בבית משפחת כהן צלצול טלפון. אחד הילדים מתחת לגיל בר-מצווה הרים את השפופרת ושאל מי המדבר. 'הנסיכה קאסניה אלכסנדרובה', נשמע קול אישה תקיף מתוך השפופרת. הילד מיהר אל אביו ואמר: 'אחותו של הצאר ניקולאי מבקשת אותך לטלפון'. רבי יצחק כהן הפסיק לשיר, והחוויר מעט. בבית הושלך הס. הוא עצם את עיניו לרגע ואמר לילד: 'בקש את סליחת הנסיכה, ואמור להוד מעלתה כי יהודי שומר שבת אני, ואיני נוהג לשוחח בטלפון ביום המנוחה הקדוש ליהודים'. אמר, והמשיך לזמר את זמירות השבת...
"רבי יצחק כהן היה אבי אמו של המדינאי הדגול ואיש הצבא המבריק, השר יצחק רבין. הסבא הוריש לנכדו לא רק את שמו, אלא גם את תכונתו: יהודי גאה, מסירות נפש ודביקות במטרה שמאמינים בה.
"אולם הישיבות של מועצת העירייה היה מלא מפה לפה בקצינים בכירים בצה"ל, ראשי משרדים ממשלתיים וציבור מגוון – יהודים וערבים. בדברי תשובתו אמר השר רבין: 'כל מה שאמר כבוד הרב מילר – אמת ונכון. אינני מתבייש בכך. להיפך – אני גאה שרבי יצחק כהן ז"ל היה הסבא שלי'...'" על הרשימה ב'הצופה' חתום "שלום סוויסה, נצרת עלית".
לא הופתעתי כשגיליתי שאבא שמר את העיתון הזה. סיפור יפה זה על 'נפש יהודי הומיה', העוברת מדור לדור, היה מהדברים שאבא אהב והניח בבית גנזיו. נראה שלא במקרה מצא הסיפור מקומו דווקא באותה מעטפה חומה, שכן שמורים היו בה חומרים נוספים הקשורים לשר הביטחון יצחק רבין.
בקשה אישית לפגישה דיסקרטית
באותה מעטפה גיליתי גם העתקי מכתבים (בכתב יד) ששלח אבא לרבין בעניין שמאוד הטרידו, אך לא ציין את פרטיו:
"ב"ה, ט"ו טבת ה'תשמ"ה
לכבוד
שר הביטחון
מר יצחק רבין
שלום וברכה
אישי השר,
כ'אבא' למאות בוגרי ישיבותינו התיכוניות, תלמידי ישיבות-ההסדר המשרתים בצה"ל ברוב מסירות ואחריות, וכקרוב לבעיותיהם של כל החיילים הדתיים, מודאג אני מאוד מנושא חיוני מסוים המערער שלוות רוחם ופוגע במילוי תפקידם, בשעה שכולנו מצווים לשמור על הכושר הפיזי שלהם ועל גובה המורל גם יחד. אבקש, אפוא, את כבוד השר להקדיש לנושא מזמנו היקר ולקבלני בהקדם לשיחה דיסקרטית, ללא כל נוכחות נוספת, למען אוכל להרצות דברי ללא חשש הדלפה כלשהי. אדגיש ואוסיף: אל נא יראה בי נציג זרם פוליטי, אלא כאמור 'אבא' מודאג, וכן אזרח נאמן למדינה אשר צה"ל יקר לו, ורוצה הוא לראות בטובתם ובשלומם של כל העומדים במערכות ישראל.
רב תודות מראש לכב' השר על היענותו לבקשתי,
ושלום רב לו ולכל העמלים עמו.
ברוב כבוד והדר
משה צבי נריה".
כיוון שהעניין טרם בא על תיקונו, פנה אבא אל רבין שנית (בהעתקה אין ציון תאריך). ממכתב זה אנו למדים שרבין אכן קיבל את הרב נריה לפגישה האישית אותו ביקש:
"אישי השר,
הקשבתו המלאה לניתוח הנושא החשוב שהעליתי לפניו, והבטחתו להודיעני על צעדיו אחרי שובו מארצות הברית, עודדוני מאוד בשעתם. הם העניקו לי את ההרגשה כי אכן עמד כב' השר על חומר הנושא וההכרח לטפל בתיקונו בהקדם. על כן, עם כל ידיעתי מה רב העומס עליו בימים אלה, מרשה אני לעצמי לפנות אליו שוב ולהפנות תשומת לבו לדחיפות העניין, הואיל והמשך הדברים גורם תקלות וסבל רב להרבה בנים יקרים המשרתים בצה"ל בנאמנות ובמסירות. אף גם תדמית צה"ל נפגעת בעיני הקרובים להם. כב' השר פעל ופועל בצורה נחרצת בנושאים יותר מורכבים, ואקווה כי בעז"ה תעמוד לו תבונתו ותושייתו לפעול גם בנושא זה בהחלטיות ובזריזות.
תודה מראש,
ברוב כבוד ויקר"
מעורבות ציבורית מרשימה של אבא עולה ממכתבים אלו, ובמיוחד ניכר אמונו ויחסו המכבד לשר הביטחון. אמנם אין תיעוד על התערבות השר בנושא המדובר, אולם חזקה על הנפשות הפועלות שבשיתוף פעולה ובהערכה הדדית דאגו לעניין שיבוא על תיקונו.
'גלָה כבוד מישראל'
בחלוף השנים, נחתמו 'הסכמי השלום' שעוררו משבר גדול בחברה הישראלית. בכל עצמותו והשקפתו, היה אבא איש ארץ ישראל השלימה. הוויכוח הפוליטי הנוקב שעוררו הסכמים אלה היו, לדידו, ויכוח על אמונה בה' ובתורתו. "אם היו מתבססים על התנ"ך – שגם לדברי בן גוריון הוא המנדט שלנו – היה טוב", הסביר, "אבל כאשר לא ברית אבות קובעת, כשהציונות מתחילה מבאזל ומדינת ישראל, היא פיצוי על השואה – זה לא כוח מוסרי מספיק חזק כדי להתמודד עם בעיות ארץ ישראל".
'הסכם אוסלו' עם יאסר ערפאת העמיד את ראש הממשלה רבין ואת אבא משני צדי המתרס, מדגיש את דעותיהם החלוקות. 'ההצגה הגדולה', כפי שכינה אבא את ההסכם, טילטלה אותו, והוא חשש שסכנה גדולה נשקפת למדינת ישראל כולה. "קשה מאוד לדבר כשנתונים בהלם מכל המתרחש", אמר בראיון לערוץ 7 (ער"ה תשנ"ד). "בראש השנה מתפללים שהקב"ה ייתן 'שמחה לארצך וששון לעירך', והנה באים ומשביתים את שמחת ארצנו ועירנו. התפילה מתחילה 'גלֵה כבוד מלכותך', וכשראש ממשלת ישראל לוחץ ידי רוצח שידיו מגואלות מדם אזרחים, יש לומר 'גלָה כבוד מישראל'. אנחנו במצוקה גדולה, וצריך לעשות חשבון נפש".
את הקורה בשטח דן בפרספקטיבה היסטורית. "אין זה סכסוך של 30 שנה או 100 שנה", קבע. "זהו סכסוך של אלפיים שנות אי-השלמה עם מציאות עַם ישראל בארץ ישראל. שנאת ישראל היא עניין של דורות, לא סיטואציה פוליטית זמנית. חתימה זו היא עלה תאנה שמכתיבה את המגמות לכלותינו, כמו שניסו כל השנים". בקריאה נרגשת סיים דבריו: "אנו צריכים להתחזק באהבת ארץ ישראל, בקדושת ישראל, באמונה שכל מה שהקב"ה הבטיח – יתקיים. שלא נעבור עוד פעם את המנהרות שמובילות לאושוויץ, ואת הסכנות שעברנו. עלינו להתפלל שהקב"ה יהיה בעזרנו - בין אם מדברים שלום ובין אם מדברים מלחמה. צריך להתפלל חזק-חזק 'הרם קרן משיחך', ו'שמור והגן על חיילי צבא הגנה לישראל שמעמידים אותם במצבים קשים'. נתחזק בתפילה ובאמונה שנצא מאפלה לאור גדול, ויתקיים 'כי דורשיך לעולם לא יכשלו... כל החוסים בך'".
"אין אנו אשמים ברצח רבין"
מתח חברתי ופוליטי אפיין את אותם ימים, והאשמות הדדיות העמיקו את השסע ברחוב הישראלי. במוצאי השבת בו אירע רצח רבין היה אבא בבית חולים לניאדו, שוכב במיטת חוליו ממנה לא קם. השמועה הקשה הגיעה ממסדרונות בית החולים לחדרו, והסערה הייתה גדולה. עד מהרה הגיעו גם הדי המתקפה על בני הציונות הדתית כאחראים למעשה הנורא, ולמרות חולשתו מחה אבא על ה'עליהום' התקשורתי.
סיפרה נכדתו דבורה: "ביום הרצח של רבין הייתה לי הזכות להיות בפעם האחרונה במחיצת סבא כשהוא בהכרה מלאה. במשך כל שעות הבוקר היה עירני למדי והתעניין בתגובות שנשמעות ברחוב. כאשר סיפרתי לו שבאוטובוס לנתניה הביטו בנו, שלוש בנות דתיות עם תיקי השירות הלאומי, במבטים רוויי שנאה, ראיתי איך סבא מתייסר. כשאמרתי שאני עומדת לצאת לדרך, ביקש ממני להתקרב אליו. התכופפתי לתת לו נשיקה על המצח, ואז החל לדבר אלי: 'דבורה'לה יקרה. מה שקרה לא שייך לנו. אין אנו אשמים במה שקרה. דעי לך שהצדק עימנו. אתם טובי הנוער. אתם שמנה וסלתה של החברה הישראלית. אתם החזון ואתם העתיד'. ואז הוסיף: 'דבורה'לה, לכי בגאווה, שאי בגאון את תיק השירות הלאומי שאיתך. אִמרי לכולם שהצדק איתנו. חלילה לנו להתרפס, להכות על חטא. לא חטאנו, לא טעינו, וכל מה שעשינו - לברכה הוא. כאשר בעזרת ה' תינשאי, דאגי שבעלך יסתובב עם הכיפה בגאוות יחידה, בידיעה שהצדק איתנו. הנוער שלנו הוא הברכה, הוא העתיד, והוא החזון. אל תביישו את שמכם הטוב! שאו בגאון את דגל הציונות הדתית. בהצלחה ולהתראות".
האווירה העכורה ברחוב לא פסחה על מחנות צה"ל. ביום ראשון למחרת הרצח התייצב לשירות מילואים בחטיבת בנימין רפי קפלן, בוגר ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה. תיאורו מעניין ומפתיע: "בארוחת צהריים לקחתי מגש והתיישבתי לאכול. על השולחן ממש מולי נחת מגש, ואחריו התיישב בהחלטיות חייל שמיד פתח: 'נו! עכשיו מה יש לכם להגיד?' לפי מראהו החיצוני יכולתי לנחש מה עמדותיו - כפי שאף הוא, מבלי להכירני, ניחש כנראה מה השקפת עולמי. בתחילה ניסיתי לא להיגרר לוויכוח לוהט ועניתי: 'מה יש לי להגיד? האוכל כאן השתפר'... הוא לא התלהב במיוחד מניסיון ההתחמקות. 'חכמולוג, הה? אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר! ראשית הסתֵתם לשנאה, ואח"כ גם רצחתם'!
"הבטתי סביב וראיתי שהרבה אוזניים הוטו לשמוע. הבנתי שאין מנוס ופתחתי ב'נאום'. מובן מאליו שגיניתי את הרצח מכל וכל. סיפרתי על פעילותי החינוכית והציבורית בניסיון לאחות קרעים ולהפחית את השנאה. השתדלתי להבהיר שכשאין מדברים - יש שנאה, ואלימות מביאה לאלימות.
"לפתע קם חייל כסוף-שיער מבוגר מכולנו והכריז בתוקף: 'דבר אחד אני רוצה להבטיח לכם - הרוצח לא היה מתלמידי הרב נריה'! הבטתי עליו בתימהון – הרי כלל לא הכרנו זה את זה, ולא הזכרתי את היותי בוגר ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה. בראותו את העיניים השואלות מסביב המשיך: 'אני מקיבוץ בעמק חפר. מדי בוקר ראיתי את תלמידי הישיבה של הרב נריה עומדים בצומת בית-ליד עם שלטים. הפגנתם הייתה שקטה אך רועמת. פעמים אחדות אף ראיתי את ראש הישיבה שלהם, הרב נריה, עומד עימהם. ראיתי את פניהם וראיתי את כרזותיהם. אני אומר לכם, הרוצח לא יצא מתלמידיו', הכריז ויצא.
"כולם הביטו בי כמבקשי הסבר. די המום, התחלתי לספר על רבנו האהוב אשר היה חולה מאוד בימים ההם, ודאגנו לבריאותו. המשכתי וסיפרתי כי ביום ההצבעה בכנסת על 'הסכם קמפ דיויד' - לראשונה בהיסטוריה החליטו לעקור ישובים יהודים בידי יהודים - הרגשנו מספר תלמידי הישיבה כי לא נוכל לשבת ללמוד בעת הזאת. רצינו לעלות לירושלים ליטול חלק בהפגנה הגדולה מול הכנסת. פנינו לר"מים בבקשה להשתחרר מ'סדר ערב' ונענינו בשלילה. אזי ניגשנו שבעה חברים לביתו של הרב נריה. 'איננו מסוגלים לשבת ללמוד כרגיל', הסברנו. 'אנו מרגישים צורך לעשות משהו, לפחות להצטרף להפגנה מול הכנסת'. 'אם כן', השיב, 'סעו להפגנה'. הודינו לו ופנינו לכיוון הדלת. 'רגע', עצר אותנו. 'לאן אתם הולכים'? הבטנו זה בזה ושאלנו: 'הרי הרב שחרר אותנו להפגנה, לא'? 'כן, אבל אתם יודעים על מה אתם מפגינים? איך מפגינים?!' ואז הושיב אותנו לשיעור ראשון ב'הלכות הפגנות', מבהיר את גישתו: 'אנו מפגינים בעד ארץ ישראל ולא נגד יהודים!' והוסיף הסבר מדוע כה קשורים אנו לארץ ישראל שהיא לנו כגוף חי שאסור לחתוך אותו - אך גם לא לפגוע בגוף החי של העם'.
"כשהרגיש שאנו מוכנים, צייד אותנו בפירות הדר ופטרנו לדרכנו. "'עכשיו אתם מבינים', המשכתי שם, בחדר האוכל הצבאי, 'האיש הזה, החייל שכלל איני יודע מיהו, קלט את אישיותו של הרב נריה, וכנראה אפילו את דרכו החינוכית: יוצאים למאבק על ארץ ישראל, אך לעולם לא מתוך שנאה ואלימות".