השבוע, בערב ראש חודש אב, עליתי להר הבית, לתפילת שחרית. נעצרתי לתפילת עמידה. השוטר שליווה אותי חיכה עד שאסיים עמידה, כדי שאתפלל ברוגע.
ואני חשבתי: אולי באמת ימות המשיח בפתח? מי שלא עולה להר הבית וניזון רק מכותרות החדשות, יופתע לקרוא כאן על תפילת יהודים בהר הבית. בעוד שבתקשורת לעסו השבוע משפט על קריאת שמע קולנית מלפני 3 שנים, בהר הבית מורגשת כיום אווירת מהפך יהודי. עליית היהודים המזנקת, גוררת כמעט מדי חודש הקלה נוספת והתקדמות נוספת במצב היהודים בהר הבית.
פתיחת הר הבית ליהודים בימי הקורונה, מסמלת את השינוי החיובי שהתחולל בהר הבית. בעבר הר הבית היה נסגר ליהודים בכל הזדמנות חריגה. הפעם, כשההר נסגר בתקופת הסגר, המשטרה התעקשה על כך שביום שהר הבית ייפתח מחדש, הוא ייפתח גם ליהודים. וכך, 70 יום לאחר התפילה האחרונה בהר לפני הקורונה, זכינו לחזור אליו, בתחושה מיוחדת של חזרה הביתה.
אם בימים רגילים שוררת בהר הבית אווירה מיוחדת, בימי הקורונה תחושת החיבור לצור ישראל גואה מאוד. התיירים אינם, המוסלמים בכמות זעומה, הפורעים המוסלמים מזוהים בקלות ומורחקים מיידית על ידי המשטרה, ובדממה שמסביב מהדהדים קולות התפילה ודברי התורה של הבנים השבים הביתה.
בחודש וחצי מאז נפתח ההר, עשרות 'וואקפיונרים' שניסו לחבל בהר ולהפריע לתפילות היהודים בו, גורשו ממנו לתקופות של ארבעה עד שישה חודשים. כך גם המופתי המסית שהורחק מן ההר בגלל דרשות ההסתה.
השינוי הזה ביחסם של הרשויות לעולים, והרחקת המסיתים, גורם לכל עולה להר להתרגש; ובמיוחד לעולים הוותיקים שזוכרים את המצב הקשה ששרר בהר בימים עברו.
המוסלמים, לצערנו, לא ממש שומרים שם על מרחק כנדרש, אבל מקפידים לחבוש מסיכות, מאימת המשטרה. באחת הפעמים סירבו אנשי הוואקף לחבוש מסיכות, כי "גם היהודים לא שמים", לטענתם. השוטרים הודיעו חגיגית שאם הם לא יעטו מסיכות, כולם ייעצרו. אנשי הוואקף הבינו את רצינות המשטרה, ועל פרצוף כולם עלתה המסיכה.
המסיכות לא צריכות להסתיר
עליתי להר בקבוצה הראשונה שחזרה אליו לאחר חודשיים וחצי של בדידות. ההתרגשות אפפה אותנו מיד בכניסה. דגם גדול של בית המקדש שהוצב לאחר עמדת הבידוק הקליל, נוגע בלב ומקדש את תחושת העליה לקודש, וגם ממחיש את השינוי הגדול שעובר על המקום. קבוצת פעילים ממטה ארגוני המקדש, שלא מרפה משיח שוטף עם המשטרה, הקימה איתה צוות היגוי משותף, שחוללה מהפך: שירות משטרתי מאיר פנים בהר הבית ובכניסה אליו. עד לפני מספר שנים יהודי שרצה להיכנס להר הבית, נאלץ לעבור בדיקה גופנית משפילה. היום השוטרים מקבלים שם את העולים בחיוך מזמין ובאדיבות, כיבוד קל ואפילו נעלי בד למבקשים לחלוץ את נעלי העור כהלכה.
לאחר דקות בודדות של המתנה עלינו להר, ובמקום שררו שקט ודומיה. מוסלמי אחד שניסה לצעוק לעברנו נעצר במקום על ידי מפקד ההר עצמו.
כשהגענו לשער המזרח עמדנו כהרגלנו לתפילת שחרית ולחזרת הש"ץ מפי הרב אליהו וובר, ראש אגודת 'בני עליה' של החרדים העולים להר הבית. למעלה מחמש מאות חרדים רשומים עולים באופן קבוע להר הבית, כל אחד באישור רבו.
בשנה האחרונה עולה הרב וובר מדי בוקר להר הבית וניגש להתפלל שחרית כשליח ציבור למניין מתפללים לפחות, העולים איתו להר מדי יום. בכל פעם שאני עולה להר, אני מתרגש מחדש מהמניין המיוחד הזה. ההתרגשות גוברת כאשר אני נזכר במעצרי יהודים בעבר, על כך שהעיזו ללחוש תפילה או אפילו פסוק בודד.
בעבר הוצא מההר הרב אהרל'ה הראל, על כך שהעיז לצטט את הפסוק "כי מציון תצא תורה" והיום אנו מתפללים במניין עם חזרת הש"ץ ובאישור השוטרים שממתינים לעולים עד שיסיימו את תפילתם. גאולה של ממש.
זכינו לאמירת 'קדושה' נוכח פני הקודש, ואפילו לברכת כהנים שברך אותנו כהן ההר אליעזר ברויאר. כדוד המלך בשעתו, ברויאר מטריח את עצמו להר הבית מדי יום ביומו, כדי לברך את ישראל בברכת ה'.
הבטנו על המסכות, ושאלנו את עצמנו בהומור, איפה היו המסכות בתקופה שעדיין היה אסור להתפלל בהר הבית. בימים שאפילו מילמול חרישי בשפתיים בלבד היה גורר מעצר. הרי באמצעותן היינו יכולים כבר אז להסתיר את פיותינו, ולשוח עם שוכן המקום ללא הפרעות.
כשסיימנו את תפילתנו עברנו ממקום התפילה ל'בית המדרש' שבהר, אל מול מקום לשכת הגזית. הזכרנו את יצחק אימס הי"ד, תושב בית חגי, מראשוני הפעילים למען ההר, שבעליותיו אל ההר הפך את המקום לנקודת ישיבה לדברי תורה. הוא נרצח עם רעייתו נטליה ושני נוסעים נוספים בדיוק לפני עשור, בכ"ב באלול תש"ע, בפיגוע ירי ליד חברון. מכוחו ולזכרו יושבים עולים להר הבית ב'בית המדרש', ונושאים דברי תורה. חשבנו מה הוא היה אומר על המהפך היהודי, שבו יש לו זכויות רבות, בשל הפעילות העניפה שהוביל.
באחת העליות בחודש האחרון הצטרפתי לסבי יוסי אלבוים, שעולה להר באופן קבוע מאז מלחמת ששת הימים. ההתרגשות ניכרה עליו כשדיבר על כך שסוף סוף לאחר עשרות שנות יובש, אנו רואים את תחילת גאולת ההר.
בעלייה אחרת הצטרף אלינו מנחם בן ישר בן ה-96, מוותיקי הפעילים והעולים להר. לפני שנים נעצר בן ישר בהר הבית, הוא היה אז בן 86, ב'עוון' תפילה בהר הבית. הפעם הוא התרגש ותיאר בפני את תחושותיו הגואות מהמצב שהשתפר מאוד מאז העלייה האחרונה שלו אל ההר.
אחד מחברי עלה להר לאחר לידת בתו ובחר לתת לה שם בהר. גם חתנים וכלות וילדי בר מצווה עלו איתנו להר. הרב אחיה סנדובסקי עלה עם אשתו לבונה לרגל ההיריון השישי שלהם. הוא סיפר לי שהם נוהגים לעלות להר בכל היריון, מאז הילד הראשון, כדי לחבר את הילד לקודש עוד בטרם היוולדו.
כשאלו חולפים מול אלו
זכיתי גם להצטרף לעשרות הרבנים שעלו להר בשבוע שעבר בעליית רבנים מאורגנת שהתקיימה בצל הקורונה. הרב זכריה רבינוביץ', נכדו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, מגדולי הרבנים שתמכו בעליה להר הבית, שלזכרו הוקדשה עליית הרבנים, הודה למשטרת ישראל "שעושה לילות כימים לאבטח אותנו ולאבטח את המקום הזה", ובירך את השוטרים שיזכו "להמשיך לאבטח את עשרות אלפי היהודים שעולים להר עד לבניין בית המקדש במהרה בימינו".
הרב ישראל אריאל, ממשחררי הר הבית במלחמת ששת הימים, סיפר לנו בהתרגשות את שחרור ההר ותיאר לנו את תחושותיו מן היום ההוא. בשער השבטים, דרכו נכנסו משחררי ההר, בירך הרב ברכת "שעשה לנו נס במקום הזה"
עליית הרבנים התקיימה לפי כללי משרד הבריאות בשלוש קבוצות שעלו במקביל בהקפות שונות ומקבילות, וזכו להיראות בחלוף אלו מול אלו. נזכרנו אז במאמר המשנה על הבוקר היומיומי במקדש. "נחלקו לשתי כיתות. אלו הולכין באכסדרה דרך המזרח, ואלו הולכין באכסדרה דרך המערב. היו בודקין והולכין עד שהן מגיעין למקום בית עושי חביתין. הגיעו אלו ואלו, אומרין שלום. הכול שלום".
אז נכון שעדיין לא הכל שלום היום בהר הבית. אבל ברכת עושה שלום כבר נשמעת שם מדי יום ביומו. ברכת "וישם לך שלום" מברכת הכהנים, הפכה למצוייה בהר הבית. אם פעם היה זה רק השר הכהן אורי אריאל שנצפה מברך את ישראל בהר הבית בחסות חסינותו, זכינו בעליתנו זו להתברך כך מכל כהן וכהן.
נזכרתי במה שסיפר לנו הרב ראם הכהן בעלייתו להר לפני מספר חודשים, על כך שאחד מתלמידיו סיפר לו, שכאשר הוא התגייס לצבא, אמר לו אביו שהיה ניצול שואה, ש"המרחק בין אושוויץ למה שאני רואה אותך עכשיו במדינת ישראל, גדול הרבה יותר מאשר המרחק בינך לבין בנין בית המקדש".
כמי שעולה להר הבית למעלה מחמש עשרה שנה, התחושה שלי היא שאנחנו קרובים למקדש הרבה יותר ממה שאפשר לחלום. ההתקדמות היהודית בהר הבית בשנים האחרונות בניגוד לכל תחזית, ובגיבוי כל דרגי השלטון, בנוסף לחיבור להר של כל חלקי העם – דתיים, חרדים וחילונים, צעירים ומבוגרים, סטודנטים, חיילים ובחורי ישיבה – היא שגורמת לי לחשוב שהסיכויים לכך גבוהים במיוחד.
בתשעה באב השנה, כשאתאבל בליבי על חורבן המקדש, כבר אדע שאנו בדרך הנכונה, ושאנו קרובים למקדש בהרבה ממה שהיינו בתשעה באב הקודם, ובעיקר אדע שזה תלוי בנו. ככל שנעלה יותר אל ההר כך נתקרב יותר אל הבית.