פרשות נצבים וילך, הן שתיים מתוך ארבעת הפרשות, החותמות את התורה, שנאמרו ביום מותו של משה.
פתיחת פרשת נצבים מדברת בעד עצמה: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
כריתת ברית זו היא על דברי הברכה והקללה שבפרשת כי תבוא וכלשון הפסוק שם בסוף הפרשה: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: .
וממילא עולות השאלות: מה מיוחד בברית זו שנכרתת מחדש מלבד הברית שבחורב? מדוע ביום פרידת משה מעם ישראל יש לכרות ברית מחודשת? מדוע הדגש המיוחד על המרכיבים השונים של עם ישראל, ובנוסף הביטוי "כל איש ישראל"?
אומר התולדות יצחק, כי ייחודה של ברית זו היא, שהיא חוצה דורות ומחייבת אף את הבנים "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום... ואת אשר איננו פה עמנו היום".
חשיבות הכריתה המחודשת של ברית זו היא הנצחיות שבה. ולכן, לפני מותו, ביום פרידתו מהעם, מנסה משה רבנו לתת מימד נוסף לברית הכרותה עם הקב"ה.
אומר בעל התניא: "כריתת ברית בין שני אוהבים איננה בשביל ההווה, בזמן שידידותם ואהבתם בתוקפה אלא יש צורך בברית לעתיד, כי ברבות הימים נחלשת האהבה ולכן כורתים ברית שתתמיד הידידות והאהבה אף אם חלילה יתבטלו זמנית הגורמים שהביאו לידי אותה אהבה גדולה".
משה רבנו מבין, שכשהוא לא יהיה עם ישראל בהמשך הדרך, עלול הקשר עם הקב"ה להיחלש, ולכן יש צורך לעגנו בברית שחוצה את גבולות הזמן והמקום. ברית מחייבת המחברת את הדורות ומסוגלת להוות גורם מקשר ומחייב כאחד. כדי שהברית אכן תהיה כזו היא חייבת להישען על בסיס מוצק - על כנסת ישראל. רק ברית עם עם ישראל לדורותיו איננה תלויה בשינוי זמן או מקום.
התנאי ההכרחי להפוך ברית עכשווית, הנכרתת עם אנשים שחיים בתוך מסגרת זמן ומקום ,למשהו היסטורי ונצחי, הוא שהברית תיכרת עם "כל איש ישראל", מהגדול - ראשיכם, שבטיכם, זקניכם; ועד הקטן - מחוטב עציך ועד שואב מימיך.
אומר האלשיך הקדוש: "באומרו כל איש ישראל, פירש עניין היות כולם צדיקים. והוא כי ישראל נקרא גוי אחד ונפש אחד, כמה שנאמר (בראשית מ"ו כ"ז) שבעים נפש, שהוא להיותם משורש הקדושה שהיא אחדות שלימה, ועל כן ישראל ערבים זה לזה, יחשבו כל איש ואיש מישראל כאיבר אחד מגוף שלם, וכל הכללות כגוף מקובץ מאברים רבים, ונפשותם כנפש אחת המחיה את כולם יחד".
אותה אחדות בה נכללים כולם, ללא הבדל חשיבות, ללא שמשאירים מישהו מאחור בשל היותו יותר איטי או יותר חלש, אותה אחדות הבנויה על ערבות הדדית אמיתית ומבטאת את היסוד של "ואהבת לרעך כמוך", היא הבסיס היחיד שמסוגל להפוך את דור הנכנסים לארץ לגוף המייצג את עם ישראל לדורותיו.
אף בימינו, ובמיוחד בימי הרחמים והסליחות, עלינו להכיר בכך שאחדות ישראל על כל מפלגותיו והבדלי הדעות והאמונות שבו, היא הערובה האמיתית לחיבור פנימי לבורא עולם, חיבור של גאולה. "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר".
הרב אליהו בלום ראש ישיבת ההסדר בנהריה