בפשטות, הכוונה היא שאלו הגורמים שהם הקדמה לחיוב: כשתבואו אל הארץ וכשתטעו עץ מאכל – אז מצווים אתם במצוות הערלה. אולם חז"ל פירשו את המילים "ונטעתם כל עץ מאכל" כציווי לעסוק בנטיעה, ולא רק כהקדמה למצוות הערלה:
"מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב (כמו שכתוב, בראשית ב'): 'ויטע ה' אלוהים גן בעדן', אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב 'כי תבאו אל הארץ'".
אנו מצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה. כשם שהקב"ה, עסק בנטיעה תחילה, כך אנחנו מצווים לעסוק בנטיעה עם כניסתנו לארץ ישראל.
מה המשמעות לעסוק דווקא בנטיעה?
חז"ל במדרש מלמדים אותנו דבר חשוב על היחס שבין ההנהגה הניסית שבמדבר לבין ההנהגה הטבעית בארץ ישראל. וכך כתבו (בתרגום חופשי): התרנגולת הזאת, כל זמן שאפרוחיה קטנים, היא דואגת להם ומביאה להם אוכל. וכשהם גדלים, כשאחד בא לבקש עזרה, היא נוקרת על ראשו ואומרת לו: לך הבא אוכל בעצמך. כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיוון שנכנסו ישראל לארץ, אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, הדא הוא דכתיב: 'כי תבאו אל הארץ ונטעתם'".
הכניסה לארץ ישראל היא תהליך של התקדמות והתבגרות, ולא כפי שהיינו חושבים שזו נסיגה מהההנהגה הניסית. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שאנו נוטלים אחריות ועוסקים ביצירה במו ידינו, שלא כמו במדבר שהכל בא מלמעלה.
הספרא והסייפא הוא השילוב המיוחד של ארץ ישראל, בה הקמנו את מדינת ישראל, שבה עלינו לבנות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'
המדרש מחבר לעץ שבפרשתנו עץ אחר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", הה"ד (זה מה שכתוב, משלי ג'): 'עץ חיים היא למחזיקים בה'".
החיבור של המדרש נראה משונה. הכיצד מחבר המדרש בין העץ בפרשתנו, שמשמעו עץ כפשוטו המגדל פירות. לבין 'עץ חיים' שזו התורה?!
מסתבר שהמדרש רוצה ללמד אותנו שזהו ייחודה של ארץ ישראל. בגלות עסקנו בעניינים שמימיים; לעומת זאת, בארץ ישראל יש בפנינו אתגר גדול לחבר כל עץ גשמי ולעשות ממנו 'עץ חיים רוחני'.
המדרש ממשיך ומתאר מה עושה מלך, שבנו אמור לפי גילו לצאת לעסקים אך הוא פוחד. אומר המדרש: "מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע, ונתנה לבנו ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה. אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל, בנַי, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה".
ולכאורה לא מובן, מי יגן עליו - המקל או הקמע? התשובה היא השילוב ביניהם, הספרא והסייפא זהו השילוב המיוחד של ארץ ישראל.
זוהי השמחה שאנו שמחים ביום העצמאות, כשזכינו לשוב לארצנו ולקומם בה מדינה עצמאית. הגורל נתון עכשיו בידינו ועלינו לעסוק במלאכת החיבור ולבנות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".