פרשת החודש אותה אנו קוראים השבת, היא פרשה דרמטית. קודם כל מפני שהיא עוסקת ברגע של לידה.
לא רק לידתו של העם היוצא לחירות לאחר מאות שנות עבדות, אלא גם לידתו של הזמן היהודי, וגם, בעצם, לידתה של התורה עצמה; רגעי לידתו של החוק ישראלי.
אך הפרשה הזו היא דרמטית מפאת סיבה נוספת. מי שיעיין בפרשה יגלה, שהתורה מתארת בה את מצווֹת הפסח פעמיים: פעם אחת כאשר ה' מורה אותן למשה, ופעם נוספת כאשר משה מעביר אותן לבני ישראל.
הדבר המעניין, ואף המפתיע, היא העובדה, שתיאורן של פרטי מצווֹת הפסח בשני השלבים הללו - איננו זהה. ולא רק שהוא איננו זהה, ניתן אף לעמוד על פערים של ממש בין שני התיאורים.
במסגרת הזו אוכל להתמקד רק בהבדל מהותי אחד, ששופך לדעתי אור חדש על המורכבות הסוציולוגית והפסיכולוגית של האירוע הדרמטי של יציאת מצרים כולה.
כאשר הקב"ה מעביר למשה את מצווֹת הפסח, הוא מתמקד בכך שעם ישראל, באוכלו את הפסח לאורך הלילה, צריך להיות מוכן ודרוך ליציאה ממצרים: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן".
לעומת זאת, כאשר מעביר משה את הציווּי הזה לעם ישראל, נראה כי הוא משמיט לחלוטין את כל התיאור הזה. משה מדבר בהרחבה (גדולה אף יותר מאשר זו שמופיעה בציווּי המקורי) על מכת הבכורות שתכה את המצרים לכל אורך הלילה, ועל העובדה שהדם המרוח על מזוזות הבתים, אמור להגן על כל מי שנמצא בתוכם. אך לעומת זאת, הוא כלל לא מזכיר, אפילו לא ברמז, שהלילה הזה מיועד ליציאתם הממשית של עם ישראל ממצרים. בתיאורו של משה לעם, הלילה הזה מוצג לא כלילה של יציאה נועזת ואמיצה מן המשעבד הזר, אלא כלילה של התכנסות והסתגרות בבית פנימה, עד יעבור זעם.
כיצד ניתן להבין השמטה זו של משה?
נראה כי משה פועל כאן כמנהיג גדול, המבין היטב ללבב עמו. משה יודע שעם ישראל, לאחר מאות שנות עבדות, לא יהיה מסוגל להתמודד עם בשורת חירות יזומה ונועזת. החששות, החרדות, והמנטליות של מאות שנות עבדות, לא מאפשרות להם להרים את ראשם ולזקוף את גוום מול המשעבד הזה. הפחדים יגברו על התקוות.
לכן, בוחר משה להצניע בשלב הראשון את סוד החירות, אליה מיועד העם לצאת. בסופו של דבר, עם ישראל יחווה את יציאת מצרים לא כיוזמה חופשית ועצמאית, אלא כגירוש שנבע מהחלטתו החיצונית של המשעבד הזר, שנכפתה עליהם: "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ".
משה מתגלה בפרשה הזו, לא רק כנביא המעביר לעם את דברי ה', אלא גם כמנהיג וכמחנך דגול.
מנהיג שיודע להבין לנבכי נפשו של העם אותו הוא מוביל. מנהיג שיודע שהדרך לבשורה מהפכנית טמונה ביכולת לתווך אותה באופן נכון לאנשים שאיתם צריך ללכת בדרך.
מנהיג שכזה יוכל גם בהמשך הדרך להנחיל לעם ישראל תורה שצידה האחד נעוץ ברום גובהה של האמת האלוהית, ושצידה האחר רגיש וקשוב לליבו ולעולמו של האדם שאמור לקבלה.
הרב יצחק בן דוד, ראש מדרשת עין הנצי"ב