האינתיפאדה השניה של הפלשתינים היכתה בכל רחבי הארץ. עשרות יהודים נרצחו, ומאות נפצעו. הטרור הערבי חדר לתוככי ערים עבריות טהורות, כמו תל-אביב ופתח-תקווה. לא היה מקום אחד בארץ, קרוב לאוכלוסיה הערבית או רחוק ממנה, שאפשר היה להרגיש בו ביטחון.
זה לא קרה לפני 20 שנה אלא בדיוק לפני 100 שנה, בחודש ניסן תרפ"א, 1921. הפרעות של אותה שנה ראויות להיקרא 'האינתיפאדה השניה' (למרות שבאותן שנים איש לא הכיר את המילה הזאת), שכן זו היתה התנגשות הדמים הגדולה השניה מאז ראשית הציונות. התנגשות הדמים הראשונה בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, עליה כתבנו כאן אשתקד, היתה בדיוק שנה לפני-כן, בפסח תר"פ.
ערביי ארץ ישראל, למי שלא זוכר, עשו 'אינתיפאדות' עוד לפני שהיה כאן 'כיבוש'. כמו לפני מאה שנה.
השכן הערבי ניסה להציל
בשביעי של פסח תרפ"א, ביקר בארץ שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, שערביי הארץ ראו בו ידיד ותומך הציונות. במהלך ביקורו פנתה אליו משלחת מטעם הוועד הפועל הערבי בבקשה לבטל את הקמת הבית הלאומי היהודי שהובטח בהצהרת בלפור, לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עליה יהודית ולהקים בארץ ממשלה לאומית ערבית. תגובתו של צ'רצ'יל היתה שממשלת בריטניה מחוייבת לעם היהודי לפי הצהרת בלפור.
ההנהגה הערבית סערה, והסיתה את אנשיה לעשות את הדבר היחיד שהם ידעו לעשות היטב: רצח יהודים.
ההתקפה הערבית ביפו החלה בצהרי כ"ג בניסן תרפ"א, אחד במאי 1921. ערבים מיפו התנפלו על עוברים ושבים יהודים בשוק מנשייה ושוק א-דיר, תוך שהם בוזזים חנויות של יהודים. הערבים היו מצויידים בנשק קר כמו אלות, פגיונות ואבנים. היהודים ניסו להגן על עצמם, אולם מיד הצטרפו לתוקפים שוטרים ערבים שירו על היהודים.
סמוך לבית החולים הצרפתי ביפו עמד בית בן שתי קומות שבו התגוררו עולים יהודים בימים הראשונים להגיעם ארצה. הבית נקרא 'בית העולים' או 'בית החלוץ'. המסיתים הערבים כיוונו את הפורעים לבית זה כסמל להבעת זעמם נגד העלייה היהודית. בעת ההתקפה שהו בבית כשבעים עולים חדשים - ללא כל נשק להגנה. כה גדול היה ביטחונם של היהודים, ובעיקר עיוורונם. בתום ההתקפה הערבית, שהיתה מלווה ביריות ופיצוצי חומר נפץ, נימנו בחצר הבית אחד-עשר הרוגים ועשרים וששה פצועים.
מתחם יהודי נוסף שהותקף ביפו על ידי המון ערבי מוסת היה מתחם בתי ורשא, בסמוך למושבה הגרמנית. בעלי המתחם, שאול יצחק פניגשטיין, בני משפחתו ואנשי הגנה אחדים דאגו מבעוד מועד לבצר את הדירה הפונה לחזית לכיוון השער, וסירבו להצעת שכנם הערבי, עלי, להתפנות לתל-אביב, מן הסתם כי לא האמינו בגודל הסכנה, ומתוך אמונה עיוורת בידידיהם הערבים שימנעו את האלימות. כנופיה של אנשי שכם הגיעה לשער המתחם מוקף החומה וניסתה לפרוץ אותו במוטות ברזל וגרזנים. השכן הערבי, עלי, הגן על השער בגופו וצעק לתוקפים: "הִירגו אותי ואל תגעו בשכני לרעה". הפורעים לא שעו לתחנוניו, דחפוהו והמשיכו בניסיונם לפרוץ למתחם.
ההתקפה נבלמה בזכות אנשי הגדוד העברי הראשון ליהודה, שחשו מסרפנד לבקשת העזרה של 'ועד ההגנה' של תל-אביב להציל את הנצורים ולהקיף את תל-אביב בחגורת ביטחון. הם הגיעו לתל-אביב ללא ידיעתו של מפקדם אליעזר מרגולין, אך כשנודע לו הדבר הוא בא לתל-אביב בלי היסוס לפקד על חייליו. הערבים ניסו לפרוץ מיפו אך נהדפו באש החיילים.
'איפוק זה כוח'
השלטון הבריטי דגל תחילה ב'איפוק זה כוח'. מי שניסה לפעול עצמאית, נענש. "תל-אביב ויהודי יפו עמדו בסכנה גדולה", כותב סופר התקופה, משה סמילנסקי, בספרו 'פרקים בתולדות היישוב' (כרך ד' עמ' 91): "אליעזר מרגולין, אשר עמד אז בראש הגדוד הארצישראלי, שעוד לא פורק, בא לתל-אביב בראש פלוגה של חיילים עבריים. ואליהם נספחו מאות מצעירי תל-אביב, ויעמדו בפרץ וידכאו את הפרעות בראשיתן. הדבר נחשב בעיני השילטון הצבאי כהפרעת המשמעת הצבאית, ומרגולין הוכרח להתפטר ממשרתו ולעזוב את הארץ", מספר סמילנסקי.
למחרת בבוקר, בכ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921, החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל-אביב. לרוע מזלם הגיעה באותה שעה לבית הקברות הערבי שייח' מוראד, שהיה ממוקם מול ביתם, תהלוכת לוויה של נער ערבי שנהרג יום לפני כן בהתפרעויות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו, אבל ליהודים לא היה סיכוי והערבים המוסתים רצחו אותם עד האחרון שבהם.
אחד ההרוגים, יהודה יצקר, עלה ארצה בשנת 1919 באונייה רוסלן ופגש את בני משפחתו שעלו כבר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא שכר בית מבודד בתוך פרדס בפאתי אבו כביר והקים שם משק חלב. קומת הקרקע נועדה לעבודה ובה היו הפרות, המספוא ומחבצת החמאה. את התוצרת היה משווק לתל-אביב. בקומה השנייה היו חדרים אחדים שאותם השכיר לדיירי משנה, הסופרים יוסף חיים ברנר - מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור, שקנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת כנגד המוסכמות - יוסף לואידור, צבי גוגיג (ברגגרין) וצבי שץ, חתנו של יצקר. כולם נרצחו באותו טבח.
הגופות נמצאו ביום שלאחר הרצח, אך לא נאספו. כשחזרו לאסוף אותן בימים שלאחר מכן, התברר שגופתו של יוסף לואידור נעלמה. ההערכה היא שהערבים התעללו בה, ביתרו אותה והעלימו אותה. היא לא נמצאה עד היום.
"מאושר אני" קרא האב השכול
גם פתח-תקווה לא נחלצה מהטרור. עם היוודע על האירועים ביפו הוקם שם ועד הגנה, שבראשו נבחר אברהם שפירא, איש 'השומר' שהיה אז 'מבוגר' בן 51. ביום הרביעי להתפרעויות, בכ"ו בניסן תרפ"א, הבחינו הצופים שהתמקמו על מבנים גבוהים, כי שתי המושבות הקטנות, עין-חי (כיום כפר מל"ל - מקום הולדתו של אריק שרון) וכפר-סבא, עולות באש. יישובים אלו נעזבו ימים אחדים קודם לכן ותושבים פונו לפתח-תקווה. לאחר זמן קצר החלה התקפה ערבית גדולה על המושבה. כח של רוכבים, בפיקודו של אברהם שפירא, יצא לקדם את התוקפים שקרבו למושבה מצפון. "בפתח-תקווה יצאה פלוגה של רוכבים, בראשותו של אברהם שפירא, לקדם את פני הפורעים מחוץ לתחומי המושבה", כותב משה סמילנסקי בספרו. "בהתנגשות נהרגו ארבעה מן הרוכבים ובהם אבשלום גיסין, יליד המושבה, שהיה קצין בצבא התורכי בימי המלחמה. המגינים, שחפרו להם חפירות הגנה, היכו את הפורעים אחור והפילו בהם חללים רבים, עד שבא הצבא שנשלח לעזרה".
הצבא הבריטי הצליח להדוף את התקפת הערבים בעזרת חיל-האוויר. טייס בריטי בודד מטייסת 14 של ה-RAF, פלין שמו, המריא ממסלול עפר ברמלה בבוקר כ"ז בניסן תרפ"א, הגיח לעבר הפורעים הצרים על פתח-תקווה, הטיל 4 פצצות לעבר המסתערים, וגם הספיק לזרוק פתק בכתב-יד שהסביר למגיני פתח-תקווה את מערך הכוחות הערבי, וגילה להם כי הפורעים מתקרבים מדרום. על מנת להתמצא בשטח ביקשו הבריטים מורי דרך מקומיים. אברהם שפירא הצטרף אליהם, ואיתו צעיר דובר אנגלית. כח זה הדף את התוקפים ובכך הסתיימו ההתקפות הערביות על פתח-תקווה, שעלו במחיר חיי ארבעה יהודים. למחרת התקיימה הלווייתם. כל תושבי המושבה מטף ועד זקן, בהם גם הצבא וקציניו, יצאו לחלוק כבוד אחרון לגיבורי המושבה. על מות הגיבורים בכו לא רק תושבי פתח-תקווה, אלא גם הקצינים האנגלים וההודים. על יד בית-הכנסת הספיד משה גיסין את בנו אבשלום. "מאושר אני", קרא האב השכול, "שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי פתח-תקווה".
באותו יום המריא הטייס הבריטי פלין עם טייס נוסף להדוף את הפורעים בחדרה, שם התבצרו המגינים בבתים, והצליחו להדוף את הפורעים עוד לפני שבאה העזרה הצבאית. ברחובות התחפרו המגינים בחפירות הגנה בארבע פינות המושבה. כשבאו הפורעים, שמנו כ-3,000 איש, ישירות מחגיגת 'נבי סלאח' ברמלה, ניתך עליהם מטר יריות עד שהם ברחו לכל עבר. בחדרה וברחובות הסתיימו ההתפרעויות ללא הרוגים יהודיים.
במהלך חמשת ימי הפרעות נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי הצבא הבריטי ומגינים יהודים על התוקפים. היקף המהומות היה הגדול ביותר שידע היישוב עד אז. מודיעין ההגנה לא חזה את פריצתן ולא היה מוכן לכך. זה מסביר את הנפגעים הרבים ביפו. המושבות לעומת זאת נערכו להגנה והדפו את הערבים בנפגעים מעטים.
עם זאת היישוב היהודי בארץ היה אז קטן, ותיאורי הזוועה ומעשי הרצח הכו בהלם את תושבי תל-אביב הצעירה. "לרגל המאורעות ביפו נדחו בכל ארץ ישראל כל מיני אסיפות ובוטלו כל הנשפים והחגיגות. בתי הספר נסגרו בכל הארץ למשך ארבעה ימים. העיתונים יצאו מיום 3 במאי במסגרות שחורות", נכתב בעיתון 'הצפירה' בעקבות האירועים.
שוטרים פלשתינים השתתפו בפרעות
הנציב העליון הרברט סמואל הורה להקים ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון תומס הייקראפט. הוועדה קבעה שלא היה זה פוגרום אנטישמי. המתפרעים אינם שונאים יהודים. הם רק מתנגדים לציונות. האם עשו השלטונות כל מה שנדרש כדי לדכא את ההתפרעויות? הוועדה קבעה שכן, אך אישרה, אמנם בלשון רפה, ששוטרים פלשתינים השתתפו בהתפרעות ובביזה. הוועדה ציינה את השחיתות בקרב השוטרים הפלשתינים, אך ייחסה זאת לרמת השכר הירודה שלהם.
ועדת הייקראפט לא ראתה צורך לחקור את הרקע להתפרעויות. היא גילתה הבנה רבה למניעי הערבים: הציונות מפחידה אותם, והציונים אינם עושים די כדי להרגיע אותם.
הג'ואיש כרוניקל, עיתונם של יהודי בריטניה, תקף את מסקנות הוועדה: "שערו לכם שחיות הטרף בגן החיות פורצות לפתע מכלוביהן והורגות כמה מהמבקרים, והוועדה שתפקידה לחקור את נסיגות האסון קובעת שהחיות עשו מה שעשו מפני שאינן אוהבות את המבקרים. כמו לא היתה זו חובתה הראשונה של הנהלת הגן לשמור את החיות בכלוביהן ולהבטיח שהכלובים נעולים".
היהודים הפיקו את הלקח. המהנדס ברוך קטינקא מספר בספרו 'מאז ועד הנה' (עמ' 273), כי "התפתחותה של ההגנה העצמית והשתרשותה בקרב הנוער בארץ, החלה רק ממאורעות 1920-1921. הפרעות בירושלים העתיקה ובאבו-כביר היפואית, הוכיחו לנוער העברי כי עליו להיות מוכן להגן על עצמו ולעמוד על נפשו, וכי מה שאירע בירושלים וביפו עלול להתחולל בכל נקודה אחרת בארץ".
הלוויית הנרצחים בתל-אביב היה אירוע רב-רושם ביישוב העברי. היא נדחתה מיום ליום בשל ריבוי הנרצחים. כשהוחלט למחרת השבת, בכ"ג באייר אחד במאי, על טקס הקבורה, הגיע מספר ההרוגים לתריסר, ועם רצח ברנר כבר היה מספר החללים 32. אז הוחלט כי אין לדחות עוד את הקבורה ויש לקיימה למחרת, בכ"ה בניסן תרפ"א, 3 במאי 1921.
ההלוויה נקבעה לחצות היום, אבל משמר הכבוד לא הספיק להתארגן לה, והיא נדחתה לשעה שלוש. כבר בשתיים בצהריים, שעה לפני צאת מסע ההלוויה, נאספו מול בניין גימנסיה הרצליה ברחוב הרצל בת"א (כיום מקומו של מגדל שלום) המוני בני אדם. מי שיכול היה טיפס על הגדרות והמעקות של הבתים הסמוכים. לאורך הרחובות הרצל ואחד-העם עמדו חברי ההגנה בשתי שורות ארוכות ושמרו על הסדר. גם הצבא הבריטי שלח את אנשיו. ליד בניין הגימנסיה עמדה פלוגת פרשים הודים. "הקהל הולך וגדל מרגע לרגע, אבל אין איש מעז לפצות פה. אפשר למשש את האבל בידיים", כתב על כך בר-דרורא בעיתון 'הצפירה' ב-9 במאי 1921. "והנה מורגשת תנועה במסדרוני הגימנסיה. העיניים מוסבות לשם. נושאים את הקדושים. וכאילו זרם אחד עבר על כל הנאספים, התחילה כל העיניים דומעות, ובכי נשמע, בכי של זקנים וצעירים, גברים ונשים".
הפרעות זעזעו את היישוב. שוב נחשפו חולשתו ותלותו הכמעט מוחלטת בכוחות המשטרה והצבא הבריטי לשם הגנתו. תגובתו של יו"ר הוועד הלאומי יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה, לאירועים האלו, שבמהלכם נרצח גם ידידו הטוב הסופר יוסף חיים ברנר, היתה קשה. זה חודשים התריע על הסכנה והשתתף, בתור חבר נשיאות הוועד הלאומי, בניהול המגעים עם הנציב העליון בדרישה להקים גדוד הגנה יהודי ולשלב את היהודים במשטרה. זעמו גבר משהחליט הרברט סמואל להיענות, זמנית, לתביעותיהם של הערבים להפסיק את העלייה, מתוך תקווה להביא להרגעת הרוחות. ככל מנהיגי היישוב ראה בכך בן-צבי כניעה לטרור ולאלימות ומתן פרס לפורעים.
נורדיון הופך לאלישע
ביום השנה הראשון למאורעות תרפ"א הונחה אבן הפינה למצבה על קבר החללים. את המצבה על קבר האחים של חללי מאורעות תרפ"א תיכנן האדריכל דב הרשקוביץ, לימים מהנדס העיר השני של תל-אביב.
וכאן בא סיפורו המופלא של האדם שבנה את המצבה - 'אלישע הגֵר' וחבורת עובדיו, כולם יהודים גֵרים.
אלישע נולד בשנת תרמ"ד ברוסיה הלבנה בשם רודיון, ילד למשפחת אגייב, משפחת איכרים טיפוסית. על אף היותו בן למשפחת איכרים שנאלץ לעבוד רוב זמנו במשק המשפחתי לצורכי פרנסה, ואף שגודלה של המשפחה והצפיפות בבית העיקו עליו ולא איפשרו לו תנאי חיים נוחים ללימודים, התעקש רודיון הצעיר ללמוד קרוא וכתוב ולרכוש השכלה מעבר לממוצע בכפר. בהיותו משכיל נשלח לקורס קצינים במסגרת שירותו הצבאי בצבא הצאר.
בשנת תרע"ג, 1913, נשא רודיון לאישה בעיר טואפסיי שלחוף הים השחור את יקטרינה, בת הכפר השכן. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הצאר ואף נפצע פעמיים בקרבות. הפציעה עוררה בו מהפך מחשבתי בכל הנוגע לתפיסת עולמו. רודיון, שכנראה היה אדם מאמין ביסודו, השקיע שעות רבות בלימוד תנ"ך. את לבו שבתה דמותו של אברהם אבינו, והוא החליט להצטרף לעם היהודי. הוא הצליח לגבש סביבו קבוצה של חברים והקים קהילה מאוחדת שכל בניה השתכנעו ללכת בדרכו החדשה בהתלהבות ובמסירות נפש. רודיון אגייב מל את עצמו ושינה את שמו לאלישע. זוגתו יקטרינה היתה לרבקה. אחר כך מל גם את שלושת בניו הקטנים, שניים מאחיו ואת בן אחיו. בהמשך מל כחמישים נפשות, גברים וילדים. התלאות לא שברו אותם.
בתחילת שנת תרפ"ד, שלהי 1923, הפליגו שתי המשפחות הראשונות מהקבוצה - משפחת אגייב ומשפחת פילין - לכיוון ארץ ישראל על סיפון האונייה'ברזיליה'. שבע המשפחות הנוספות יצאו לדרך שבועיים לאחר מכן. בעיצומו של יום שמחת תורה תרפ"ד עגנה 'ברזיליה' מול חוף יפו. משפחת אגייב - אלישע, רבקה וארבעת ילדיהם - יחד עם בני משפחת פילין הגיעו לארץ ישראל. על פי עצת הרב קוק זצ"ל, שכבר כיהן אז כרב הראשי, עברו שוב גיור כדת וכדין בבית דינו של הרב שלמה אהרונסון זצ"ל, רבה של תל-אביב. ילדיהם יהיו לימים מלוחמי המדינה ובוניה.
אלישע החל לעבוד בבניין, וכך גם קיבל את המשימה לבנות את המצבה והאנדרטה לקדושי פרעות תרפ"א. לבנייה צירף את חבריו-פועליו גרי הצדק.
כך תיאר את המצבה עיתון 'הארץ' בכ"ג באייר תרפ"ד, 27 במאי 1924: "המצבה בנויה בצורת שורת עמודים הקשורים בשרשראות. משני הקצוות שתי כיפות קטנות ואחת גדולה באמצע. לאורך השורה קברי הקדושים - ארבעים ואחד מספרם (ביניהם יוסף חיים ברנר). בכיפות חקוקים שמות ההרוגים הנעלמים. ה'כיפות' היו קירות רבועים עם מבנה בצורת 'גג' משולש, דמוי חתך פירמידה. על המצבה נכתב:
קבר אחים
לנפשות קדושות וטהורות שנרצחו
ביום כ"ג ניסן התרפ"א ביפו וסביבותיה
ובאו לקבורה ביום כ"ה ניסן
בדמן יחיה עם ישראל ובקדושתן יתקדש.
טקס הסרת הלוט מעל מצבת הקבר נערך בכ"ב באייר תרפ"ד, 26 במאי 1924, שבועות ספורים לאחר יום השנה השלישי להירצחם, בהשתתפות אלפי בני אדם".
הרב הראשי לתל אביב דאז, הרב בן ציון חי עוזיאל, לימים הראשון לציון, השמיע בנאומו קריאה שנכונה עד ימינו. הוא קרא לאחדות בעם "בשם המטרה שלה הקריבו הקדושים את חייהם".