37 שנים לפני קום במדינה, חווה היישוב היהודי בארץ ישראל אסון גדול בהילולה השנתית בהר מירון.
בערב ל"ג בעומר של שנת תרע"א (15 במאי 1911), התקבצו המוני בני אדם להילולה השנתית שנועדה לחגוג את סיום המגיפה שפקדה את תלמידיו של רבי עקיבא ונעצרה בל"ג בעומר.
התנא ומחבר ספר 'הזוהר' רבי שמעון בר-יוחאי (הרשב"י) היה מקבוצת התלמידים השנייה של רבי עקיבא וזה שציווה לשמוח ביום פטירתו: סיבה נוספת ועיקרית לשמחה המיוחדת שביום זה עם שירה גדולה, ריקודים והדלקת מדורות חגיגית כדי להרבות אור.
מנהג ההילולה השנתית החל על פי הסברות המקובלות במאה ה-15 והיה בתחילה נחלתם הבלעדית של יהודי צפת. במהלך השנים, הצטרפו להילולה יהודים נוספים מהארץ ומהתפוצות והיא הפכה לאירוע גדול ומרכזי בעולם היהודי.
הסופר ש"י עגנון התייחס בעבר לעוצמתו של האירוע: "מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים… ומתפללים ואומרים מזמורים".
האסון שקטע את החגיגות
את רצף השמחה והחגיגות קטע האסון של שנת 1911.
על פי דיווחים שהתפרסמו בעיתונות הארץ-ישראלית של אותם ימים כ-10,000 חוגגים התקבצו באותו ערב על ההר והשמחה הייתה גדולה, כפי שמתאר הסופר יהושע בר יוסף בטרילוגיה "עיר קסומה":
"צפת לא ראתה מעודה המון כזה. מתחם הקבר היה מלא וגדוש קהל רב שהצטופף על גג בית הכנסת ונערך לשיאה של ההילולה - רגע ההדלקה. בשעה היעודה, ניגש הרב רפאל דין, שקנה את זכות ההדלקה הראשונה, להדליק את המדורה. ההמון המשולהב התפרץ לרחבה בשירה וריקודים ומספר שניות לאחר מכן, קרס מעקה הגג, שגרם למפולת של אבנים גדולות אשר קברה תחתיה חלק מהחוגגים. כ-100 איש אשר עמדו באותה עת על הגג נפלו מגובה של 8 מטרים לעבר חצר המבנה".
האסון התרחש לקראת השעה 9 בערב, כשההמון שהצטופף על גג בית-הכנסת העתיק במקום כדי לצפות ב’הדלקה' נבהל לפתע מלהבות המדורה שהחלו מתפשטות לכל עבר בעקבות רוח פתאומית שנשבה במקום. החשש מהאש גרם לחוגגים שהיו על הגג להירתע לאחור ולמעקה הגג לקרוס לתוך חצר המבנה כפי שדיווח עיתון 'האור' (לימים 'הצבי') מיסודו של אליעזר בן -יהודה ב-22.5.1911:
"כל הקהל נבהל ונרתע בבת אחת בחזקה לאחוריו - לצד המעקה של הגג הגבוה שעליו עמד הקהל. דחיפה זו היתה חזקה יותר מדי, ולא יכלה המעקה לשאת את כ"ז [כל זה] ותפ[ו]ל ואחריה נמשכו שורות אחדות מאבני הגג, ואנשים רבים מאד שעמדו קרוב למעקה...נתך ברד של ברזל, אבנים ואנשים על הקהל שעמד למטה בחצר ויעשה בהם שמות...היללות והבכיות היו קורעות את הלב. אב בקש את בנו, אח את אחותו, בעל את אשתו ואשה את בעלה".
הסופר ש"י עגנון נכח גם הוא באותו ערב על ההר. הוא ניצל בנס וסייע בחילוץ ההרוגים והפצועים.
מאוחר יותר כתב: "ואני שעמדתי שעה קלה קודם לכן עם כל הקדושים נותרתי חי. היאך ניצלתי אני?... שמעתי פתאום קול רעש גדול וחזק מאוד, חשבתי זה הקול של ההדלקה, נצטערתי על עצמי, חמישה ימים הלכתי ברגל [מיפו] כדי לראות את ההדלקה...ביני ביני הביאו אלונקות והניחו עליהן את המתים ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי".
באסון הר מירון של שנת 1911 קיפחו את חייהם 11 גברים ונפצעו למעלה מ-40 - חלקם נותרו נכים.
