לפני חודשיים, בה' בתשרי, עשה גדוד 22 של חטיבת כרמלי היסטוריה: הוא היה גדוד החי"ר הראשון בלבנון שנכנס בשטח לבנון לתוך שס"ם – שטח סבך מבוצר. במלחמת לבנון השנייה קראו לזה שמורות טבע. לוחמי הגדוד היו הראשונים שפעלו בשטח כזה אחרי הכניסה של צה"ל ללבנון, בערב ראש השנה.
76 שנה לפני כן, עשה גדוד 22 של חטיבת כרמלי היסטוריה דומה: במבצע חירם, במלחמת העצמאות, גדוד 22 היה הראשון שעבר את הגבול הבינלאומי לתוך שטח דרום לבנון – אז בגיזרה המזרחית. מבצע חירם היה אחד המבצעים האחרונים של מלחמת העצמאות, על שמו של בן בריתו של שלמה המלך חירם מלך צור – העיר התנ"כית שכיום היא בדרום לבנון. מבצע חירם היה אז הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (כיום פיקוד הצפון) במלחמת העצמאות. בימים כ"ה עד כ"ח בתשרי תש"ט, 28 ל-31 באוקטובר 1948, כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאיזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. בכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל, כולל על חלקיו שהיו מיועדים על פי תוכנית החלוקה למדינה הערבית. יותר מכך: המבצע גרם לבריחה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. כמה חבל שזה לא קורה היום...
לי יש קשר אישי לחטיבה הזאת, בהקשר למלחמת העצמאות. אבא שלי זכרונו לברכה שירת במחלקה הדתית של גדוד 22 של חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות, כולל במבצע חירם. אפשר לנחש למה הרגשתי 'סגירת מעגל', ולא במינוח הצבאי של המושג (שמשמעותו תיאום של כל הכוחות) לראיין את מפקד גדוד 22 של היום.
סא"ל (מיל') ירון ירדני, מפקד גדוד 22 של חטיבת כרמלי, מכיר היטב את ההיסטוריה של הגדוד שלו מימי מלחמת העצמאות. "אני מחיפה" הוא מזכיר בראיון איתי. גם אני מחיפה. במלחמת העצמאות, גדוד 22, ובו המחלקה הדתית שרובם בוגרי בני עקיבא מחיפה, שיחרר את חיפה, ובהמשך את עכו ואת הגליל העליון – כולל כפרים בדרום לבנון. "אני חובב היסטוריה מושבע, בטח על הגדוד שלי", אומר ירדני. הוא בעל תואר שני בנושא בצבא וביטחון, וכעת מתחיל דוקטורט באוניברסיטת בר אילן, גם בצבא וביטחון.
סא"ל ירדני, בן 37, בחייו האזרחיים מנהל פרויקטים של חברת ש.ב - שמירה וביטחון, גדל בשכונת בת גלים בחיפה. כיום הוא תושב ראש העין, נשוי + 3 בנות, לייה-אור בת חמש וחצי, יה-לי בת ארבע, ואלה שנולדה בערב יום הזיכרון, כשלחם בעזה. "נתתי לה שם בשכונת הקסבה של סברה", הוא מספר. "הביאו ספר תורה, ונתתי לה שם במכשיר הקשר".
בהיותו בן 18, על סף הגיוס לצבא, החליט לשמור מצוות. "מתוך הבנה של חיפוש אמיתי עם עצמי. מחודש אלול תשס"ה, חודש הסליחות, הצטרפתי פעם ראשונה בחיים שלי לסליחות. הבנתי שסיימתי 12 שנות, ולא ידעתי מה זה סליחות. אף פעם לא הייתי בסליחות. והמעמד והעניין וההבנה נכנסו לתוכי. אמרתי לעצמי: טוב, בוא נשמור שבת אחת, נראה מה זה". היום הוא שומר שבת, מניח תפילין, וחובש כיפה בשבתות ובחגים, וכשהוא אוכל. אשתו, טבריינית במקור, "שומרת שבת מגיל אפס" כדבריו.
לצה"ל התגייס בחודש מרץ 2006, על סף מלחמת לבנון השניה. התחיל כחובש במסלול של 'אגוז', ורוב השירות עשה בגדוד 12 של גולני. בשנה האחרונה לשירותו עבר הסבה לשריון, לגדוד 74 בחטיבה 188. הוא מילא תפקידים של מ"כ (מפקד כיתה), מ"מ (מפקד מחלקה), והמשך כך מ"פ (מפקד פלוגה) מסייעת, מ"פ מבצעים של גדוד 12, מ"פ בבא"ח, ועוד. אחרי עשר שנים בסדיר ובקבע השתחרר, ובסוף שנת 2016, מיד עם שיחרורו, הוצב בגדוד 22 של חטיבת כרמלי. חמש שנים כיהן כמ"פ, ולאחר מכן עוד שנה וחצי סמג"ד (סגן מפקד גדוד). חודשיים לפני המלחמה התמנה למג"ד 22. במלחמה פעל הגדוד תחת צק"ח (צוות קרב חטיבתי) 205.
המילואימניקים הראשונים שנכנסים ללא רק"ם ממוגן
בשמחת תורה אשתקד היה בביקור אצל הוריו. בבוקר החג היה בבית הכנסת בשכונת בת גלים, וכיוון שנשארו בלי בעל קורא, ביקשו ממנו לקרוא בתורה. באמצע תפילת הגשם הגיעה אשתו לבית הכנסת, לדווח לו שיש לו בפלאפון 90 שיחות שלא נענו. באותו רגע הגיע אליו מ"מ החפ"ק שלו, שבמקרה גם הוא גר בשכונת בת גלים, עם גופייה ומכנס שורטס, ואמר: 'קודקוד. צריך אותך'. "יצאתי בריצה עם הטלית", מספר ירון. "התחלנו לעשות שיחות לכל הגדוד. השעה היתה 8:40 בערך. ומשם עליתי לעמיעד".
אתם מתארגנים לדרום או לצפון?
"רצינו לנוע מהר לדרום. אבל מפקד האוגדה שלנו, תא"ל ישראל שוּמר, שנלחם באותה שעה על חייו וחיי חבריו בקיבוצו כפר עזה, החליט שהוא מקפיץ את האוגדה עוד לפני שיצאו זימונים למילואים. בסביבות 11:30-12:00, כשהגעתי לעמיעד, כבר היו שם רוב המפקדים, כמעט 100 איש, שהגיעו עוד לפני שקיבלו צו 8. ביקשנו לפתוח את הנשקייה, והתשובה היתה: 'אין אישור, כי אתם עדיין לא במילואים'. אמרתי לנגד: 'מתוק, או שאתה פותח, או שאנחנו פותחים את הנשקיה לבד'. הנגד החליט לפתוח כשהוא אומר לי 'זה על אחריותך'. השבתי לו: 'על אחריותי'.
"קיווינו לרדת לדרום, אבל אז באה הפקודה שאנו נשארים בצפון. החשש, כזכור, היה שכוחות רדואן של חיזבאללה יפעלו כמו הנוח'בה של החמאס ויפלשו לגליל. למזלנו, בנס גדול, זה לא קרה. אחרי מה שמצאנו בלבנון, הבנו מה היה קורה אם גם הם היו נכנסים. הבנו שזה אירוע אחר לגמרי.
"הקפצנו את הגדוד בצו 8 כללי של צה"ל. חלק מהחיילים הגיעו עוד לפני שקיבלו צו 8. ב-11 בלילה, רוב מוחלט של הגדוד כבר היה מגוייס. חלק התחילו גם לטפטף ולהגיע בשעות הצהריים, לפני שהגיע צו 8. לא היה פשוט להסביר להם למה אנחנו נשארים בצפון ולא יורדים לזירת הלחימה העיקרית, בדרום. כבר באותו לילה תפסנו את הקו מאזור בירנית עד אזור דובב, שם שהיינו כמעט חודש וחצי בהגנה".
הכניסה ללבנון, באותה עת, עוד היתה רחוקה. מה אתם עושים לאורך הגבול?
"בתחילת נובמבר, חיסלנו שבעה מחבלים של רדואן באמצעות מרגמות, בסגירות מעגלים שונים, בלי סיוע של חיל האוויר. זו היתה תקופה שבה שהינו רבות בתוך שיחים. חפרנו שוחות עם אתי החפירה שלנו, הקמנו מערך של רחפנים, וכל הזמן תרגלנו. זאת אחת המשימות היותר חלומיות למג"ד, כשאומרים לך: יש לך גיזרה, תעשה מה שאתה רוצה כדי להגן עליה, כמובן עם המגבלות. אני כמג"ד יחד עם המ"פאים, מתכננים את ההגנה הזאת בפועל.
"בתקופה מסויימת היינו הגדוד היחיד ברצועה, מכל צה"ל; הגדוד הראשון שנכנס, ונשארנו שם לבד. לא שהתרגשנו מזה יותר מדי".
"בדצמבר אשתקד שיחררו אותנו, לריענון בין היחידות. הגדוד התרעם על כך, אבל פקודות מבוצעות. אחרי חודש וחצי החזירו אותנו, הפעם לתפוס קו מדובב עד איזור שתולה, מול העיירה עייתא א-שעב. בזמן הזה זכינו לחסל עוד שישה מחבלים, באמצעות מרגמות שלנו, צלפים שלנו, ורחפנים שלנו.
"בחודש אדר, חודש מרץ, ממש אחרי פורים, היינו אמורים להשתחרר. אבל במקום שבוע הודיעו לכל חטיבת כרמלי, אחרי חמישה חודשים של לחימה, שיורדים לעזה, לפרוזדור נצרים - המילואימניקים הראשונים שנכנסים ללא רק"ם ממוגן.
"נכנסנו בפסח, ותוך שבוע, היינו במצב של הגנה והכרת השטח. בתקופה מסויימת היינו הגדוד היחיד ברצועה, מכל צה"ל. היתה אוגדה שיצאה משם, ואחריה עוד אוגדה שיצאה, ואנחנו היינו תחת אוגדה 99, תחת חטיבה 679 של השריון. כך יצא שהיינו הגדוד הראשון שנכנס, ונשארנו שם לבד. לא שהתרגשנו מזה יותר מדי".
ושאר החטיבה איפה הייתה?
"שאר חטיבת כרמלי נכנסו אחרינו לצד היותר מזרחי, לג'והור א-דיק, אחד מהכפרים שנמחקו, משם יצאו רבים מרוצחי טבח שמחת תורה בבארי. הכפר היה מול בארי. אנחנו המשכנו לכיוון שייח' עג'לין, איזור בריכות החימצון של עזה וליד הים. בריכות החמצון היה הבסיס שלנו. ומשם יצאנו אותו שבוע לפעולות התקפה. נלחמנו בזייתון, נלחמנו בשכונת סברה ובשייח עג'לין, בשכונת סברה מצאנו מנהרה באורך של 800 מטר ועוד מנהרה של קילומטר, שהובילו מצפון הרצועה למרכז הרצועה, לא לכיוון ישראל. השמדנו את שתיהן.
ירדני עם הסמג״ד רס״ן עידן חלבה (מימין) וקצין האג"ם רס״ן יאיר רוזנברג (משמאל)
"היתה לנו הזכות לכבוש את הקסבה של סברה, פעם ראשונה שצה"ל נכנס לשכונה הזאת, לאורך כל התמרון ובכלל. זה ממש ליד האוניברסיטה. כבשנו שם 127 בניינים בתוך יומיים וחצי - ברוך ה' ללא נפגעים. כבשנו שם 127 בניינים בגובה של בין 4 ל-8 קומות, כל בניין.
"לא היה בית אחד שלא היה בו שלושה מהדברים הבאים: א. נשקים - ברמת חגורות נפץ, RPG, קלאצ'ניקובים, מטעני חבלה. ב. כמעט לכל בית היה חיבור למנהרה. ג. חומר הסתה וחומר מודיעיני כנגד טנקים ואכזריות ונגמ"שים של צה"ל. בקסבה של סברה השמדנו 80 מתוך 127 הבניינים, בעיקר אלו שהיו בהם אמצעי לחימה. לא היה שם בניין אחד ללא משהו שקשור לטרור, בכל דירה, בדגש על חדרי ילדים. שם מצאנו הכי הרבה כלי נשק".
נתקלתם במחבלים?
"במבצע הזה חיסלנו 35 מחבלים, מתוכם כמעט 14 בקרבות פנים אל פנים, והשאר בסגירות מעגלים. לאורך כל השהות בעזה, נפצעו לנו שישה לוחמים, וכולם איתנו, וכולם בריאים. וכולם חזרו לשרת. יצאנו מעזה בתחילת יוני".
פדיון כפרות לכל הגדוד במכשיר הקשר
בתחילת חודש יוני הם השתחררו, כדי לחזור בערב ראש השנה. ירדני התגייס שבועיים לפניהם, עם פיצוץ ה'ביפרים' של חיזבאללה בביירות. בערב ראש השנה, בלילה שבו שיגרה איראן את הטילים הבליסטיים שלה למדינת ישראל, הם גוייסו בצו 8. "אנשים היו צריכים תוך כדי גיוס לסדר גם מקום לראש השנה לאישה ולילדים, וכולם הגיעו".
את ראש השנה הם בילו באימון לקראת כניסה ללבנון. "תשליך עשינו על עוקב מים. תפילות קיימנו בהפסקות, במינימום הנדרש, כי המצווה הכי גדולה זה להגן על עם ישראל. השופר נסע איתנו, עצרנו ל-5 דקות תקיעת שופר שהוציאה את כולם ואותי ידי חובה. חמש דקות, והמשכנו הלאה".
בה' בתשרי הם חצו את גדר הגבול צפונה – הגדוד הראשון מאוגדה 146 שנכנס ללבנון. "נכנסו לשס"ם - שטח סבך מבוצר לבנוני, מעל שלומי, חניתה, ראש הנקרה, מה שנקרא: רכס הסולם, הגזרה המערבית. אומנם צה"ל, על פי פרסומים זרים, עשה שם פעילויות מיוחדות בעבר, וגם טרם המבצע, אבל זו היתה פעם ראשונה שגדוד חי"ר נלחם בשס"ם. במלחמת לבנון השנייה קראו לזה שמורות טבע. היום קוראים לזה 'שטח סבך מבוצר', שחיזבאללה בנו אותו במשך 14-15 שנה להגנה ולהתקפה. בתוכנית של חיזבאללה מכאן הם היו צריכים לכבוש את שלומי ואת חניתה".
מה אתם עושים בשס"ם?
"מפרקים עמדה-עמדה של משגרים המכוונים לשטח מדינת ישראל. רובם כוונו לבסיסים, אבל מבחינת הטווחים, גם ליישובים. הוצאנו משם מטענים, נשקים. למחרת הכניסה, ב-ו' בתשרי, פוצצנו מנהרה באורך של 120 מטר, מנהרה הגנתית לצורך התקפה של פלוגה שלמה של רדואן, כוח תוקף של חיזבאללה. המנהרה היתה חצובה בתוך הר. היא נועדה למנוע פגיעה של חיל האוויר בכוח התוקף שאמור לחדור לארץ. המשכנו לסרוק שם עוד שישה ימים".
כלומר, כולל ביום כיפור.
"אני חושב שזה היום כיפור הראשון של כולנו מגיל 13, של רוב הגדוד, חילונים ומסורתיים, שכולנו אכלנו ושתינו. היה איתי הרב של הגדוד, הרב טרבלסי. עברתי איתו עמדה-עמדה. בערב יום כיפור הוא עשה פדיון לכולנו במכשיר הקשר, כדי לא לבזבז זמן. לכולם היה ברור שאנחנו במלחמת מצווה, וכולם נלחמים, ואוכלים ושותים וחזקים".
מה מצאתם שם?
"מאות, לא עשרות אלא מאות כלי נשק: מרגמות, מטענים, פירים נוספים שמצאנו בעומק, חלקם 15 מטרים. מצאנו עוד הרבה מנהרות ופירים גם בעומקים ובאורכים שונים: 20 מטרים, 30 מטרים - מנהרות הגנתיות והתקפיות. אבל אף אחת לא חוצה לשטח ישראל, אלא כולם במטרה להגן על הכוחות התוקפים, כדי שחיל האוויר לא יוכל לפגוע בהם. רואים שהם הכינו את השטח במשך 14 שנה. כל מטר שעברנו היו גם סבך וגם פירים ומנהרות. השמדנו את כולם. אור לי"ב בתשרי יצאנו מלבנון בפעם הראשונה".
במבצע הזה הלכנו כ-110 קילומטרים הלוך-חזור
ומתי אתם חוזרים ללבנון?
"קיבלתי משימה לצאת לכיבוש היעד המרכזי, ג'בל בלאט, מעל זרעית. החלטתי להוציא את החיילים לחופש בערב סוכות, למרות שאני יודע שהם יחזרו בחג. אמרתי שלפחות את ערב סוכות יזכו להיות בבית. המשפחות השכולות שלנו הודו לי אח"כ שבזכות זה בערב החג הם היו עם החיילים.
"בערב סוכות עשינו שוק ארבעת המינים בגדוד, כדי שלכל מי שירצה יהיו ארבעת המינים, והחיילים יצאו הביתה. אנחנו המפקדים המשכנו בנהלי קרב עד יום רביעי בבוקר, ואז יצאנו כולנו, מלבד כמה שומרים, לערב חג. בחמישי, חג ראשון של סוכות, חזרנו כולנו להמשך נוהל קרב, אימון.
כשאתה מסתכל מג'בל בלאט לכיוון דרום, אתה רואה את סטלה מריס בחיפה ואת כל הכרמל והקריות. בצד שמאל, אתה רואה את דישון, בואכה קריית שמונה. צפונה אתה רואה את צור צידון, עד החרמון
"רגע מרגש היה בליל שבת, כשהגיעו אלינו הרב הספרדי הראשי החדש הראשל"צ הרב דוד יוסף, שבא לתת ברכה, ותא"ל (מיל') דדי שמחי, שבא לקיים שיחה גם על הבן שלו גיא שנפל בקרב ברעים ב-7 באוקטובר השחור, וגם על הרוח. ביום שישי, א' חול המועד סוכות, לאחר השיחות האלה, יצאנו למבצע השני, שהיה מבצע הדגל של האוגדה.
"ושוב, הגדוד נכנס ראשון מכל האוגדה. כבשנו את המעוז הראשי של חיזבאללה. רק שתבין: ג'בל בלאט הוא הר בגובה 750 מטר. עד שנת 2000, עד הנסיגה ב-24 במאי 2000, היה שם מוצב כרכום. אחרי הנסיגה הוא הפך למעוז של חיזבאללה. אחר כך גם הבנו כמה הוא מעוז. כשאתה עולה עליו, אתה לא יכול להתבלבל: כשאתה מסתכל לכיוון דרום, אתה רואה את סטלה מריס בחיפה ואת כל הכרמל והקריות. ובצד שמאל, אתה רואה את דישון, בואכה קריית שמונה".
זיהית את הבית שלך בבת גלים?
"בטח! רואים הכול - רואים את כל מפרץ חיפה והקריות. אי אפשר לראות את הבית עצמו, כי הוא נמצא בתוך הבתים, אבל מי שמבין, מכיר, יודע למצוא. רואים משם את כל הצפון.
"במשך השנים כולם אמרו על ג'בל בלאט: מי יכבוש אותו? איזה יחידה מיוחדת תכבוש אותו? בסוף גדוד 22 כבש אותו, ללא נפגעים. תוך שלוש שעות כבשנו את ההר - ואני שוב מזכיר: גובה 750 מטר. מלא סבך, הררי, לא לכל מקום אפשר להכניס טנקים, וברגע שאתה עובר את קו החשיפה, קו פרשת המים העליון, טיפה צפונה, אתה נחשף מנאקורה בצד שמאל, רואה את צור, רואה ביום טוב את צידון, עד החרמון בצד ימין. בעצם אתה חשוף לכל לבנון בנ"ט, בתמ"ס (תלול מסלול – רקטות). ספגנו קצת רקטות. במהלך כל המבצע הזה, ירו עלינו 80 פצמ"רים ושני נ"ט-ים. ברוך ה', לא היו נפגעים. הם לא הצליחו למצוא אותנו, כי השתמשנו בסבך שלהם ובהר".
אבל מצד שני, גם אתה שולט משם על כל לבנון.
"בדיוק! יש יתרונות ויש חסרונות. כמו שהיתרון שלהם היה להסתתר מחיל האוויר ולהשתמש בסבך, אנחנו נכנסנו לתוך הסבך, ויצא מצב שאנחנו הגדוד היחידי בצה"ל בשנים האחרונות ובכלל, שנלחמנו במשך כל המלחמה האחרונה 20 ימים בפועל רק בסבך. לא אגוז עשו את זה, ולא המילואים של אגוז עשו את זה. לכן, כשהוצאנו את החולצה של סוף המבצע הזה, 'לוחמי הסבך' – הם זכו לזה ביושר. היום כל הצבא בא ללמוד מאיתנו איך נלחמים בסבך.
"וכאן באמת מצאנו מאות עד אלפי פריטים, שרובם המוחלט, 90 אחוז, כוונו כנגד אזרחים. אנחנו מדברים על משגרים לכיוון צפת, משגרים לכיוון כרמיאל, נ"ט-ים למוצבים וליישובים סמוכי הגדר, בדגש על זרעית. מאגרי נשק היו של פלוגות רדואן שהיו אמורות לפשוט על זרעית.
"כל ההתניידות היתה ברגל. גם אם היו לנו נמ"רים, אי אפשר היה להכניס פיזית נמ"רים לשם. הכל שם שיפועים ומצוקים. גם פלוגת הטנקים שהיתה איתי, לא היתה יכלה להיכנס לשטח שמעבר לציר. זה שטח הררי ממש. עם סבך מורכב. ממש מצוקי".
איך כל הזמן אתם מקבלים אספקה ותחמושת והכול?
"אנחנו הולכים וחוזרים כל יום ברגל. כמעט בין 7 ל-9 קילומטרים הליכה יומית. במבצע הזה הלכנו כ-110 קילומטרים הלוך-חזור על כל ההר".
אין חשש שבזמן שאתם יוצאים, מישהו ישתלט על המקום?
"לא. כל מקום שאנחנו נמצאים בו, אנחנו מוציאים את האמל"ח, מפוצצים ועושים כל מה שצריך, על פי הערכיות של היעד. ויש לנו רחפנים שלנו, וטנקים שיכולים לירות ממרחק של 500-800 מטר. מי שמנסה לעלות להר, אפשר לראות אותו באמצעות רחפנים.
"דאגתי לראות שאף אחד לא מטפס לנו מהמרחב של השניים וחצי-שלושה קילומטרים. ומי שנמצא על ההר, צריך להגיע עד אליו, כדי שהוא לא ייצא משם".
מג"ד 22 סא"ל (במיל.) ירון ירדני וסגנו סא"ל (במיל.) יונתן גושן באירוע סיום המשימה בלבנון. צילום: דובר צה"ל
שובאל הי"ד גילה את הפיר
"עברנו מעמדה לעמדה. ואז אני מגיע לאירוע שלנו. בערב שמחת תורה - ממש בתפר, לפני כניסת החג - מצאנו מחסן ענקי של רדואן, ובו עשרות כלי נשק, וכמעט מעל שני טון של חומרי נפץ שונים, מאות רימונים. כל הכוחות האלה נועדו לתקוף ולכבוש את זרעית. חלק מהאמל"ח לקחנו וחלק אחר השמדנו. שלחנו את המחלקה של אמיתי מפלוגה ג', המחלקה הראשונה שהייתה שם, כ-28 לוחמים, כולל חפ"ק מג"ד, חפ"ק מ"פ והמחלקה עצמה.
"המחלקה של אמיתי, 11 לוחמים, התקדמה. שובאל בן נתן הי"ד זיהה פיר של מנהרה. הוא היה קלע חוד מעולה. ליד הפיר התחבאה חוליה. הם הבינו שבקרוב נגיע אליהם, והם נלחמו על חייהם. הם הניחו מטען אחד קרוב לפיר. הפיצוץ הרג את ארבעת החללים של הגדוד: רס״ב מרדכי חיים אמויאל, בן 42, מלוד; רס״ם שמואל הררי, בן 35, מצפת; רס״ר (מיל׳) שלמה אביעד ניימן , בן 31, ממצפה יריחו; ורס״ל (מיל׳) שובאל בן-נתן, בן 22, מרחלים. שובאל היה הקלע חוד – זה שנושא נשק של קליעה, שבאמצעותו אפשר לראות לטווחים ארוכים יותר, של 200, 300, 400 מטרים.
"חוץ מהארבעה, נפצעו עוד שישה, כולל המ"מ, אמיתי. רק חייל אחד לא נפגע בכלל. כעבור כמה שניות, היה פיצוץ נוסף שלא פגע באף אחד".
ואיפה אתה נמצא בשלב הזה?
"במרחק 90 מטר מהנקודה. אני רץ יחד עם כל הכוח שנשאר - בסך הכול עוד 17 איש. קצין האג"ם שלי, יאיר רוזנברג, אמר לי: 'ירדני, אתה המג"ד, אתה חייב לנהל את האירוע'. לנהל פירושו להיות כמה מטרים מאחור. יאיר הוסיף: 'אני אהיה קדימה' - זה מרחק של 60 מטרים מלפני.
שובאל בן נתן הי"ד זיהה פיר של מנהרה וליד הפיר התחבאה חוליה שהניחה מטען. הפיצוץ הרג את ארבעת החללים של הגדוד. צילומים: באדיבות המשפחות
"ואז מגיע הדיווח הראשוני, ואני מכריז על אירוע רב-נפגעים בגדוד, ומתחיל להפעיל את כל מיסוך האש. הפעלתי חיל אוויר ותותחנים. התחיל פינוי של הפצועים הדחופים והפצועים הרגילים, ולצערנו, של החללים. כשהגיע המ"פ יודי, יחד עם קצין האג"ם שלי, יאיר – ברגע שהם התקרבו אל הפיר, נזרק מתוכו רימון. הרימון לא פצע אף אחד. יודי המ"פ, יחד עם קצין האג"ם יאיר, היו במרחק ארבעה מטרים מהפיר. הם זרקו רימון ראשון, וכנראה הרגו את המחבל או השניים הראשונים. כעבור דקה, נזרק עוד רימון או מטען מאולתר, שלמזלנו לא התפוצץ. זרקנו עליהם שני רימונים, וחיסלנו את החוליה, שהיתה בתוך פיר, בעומק שניים וחצי מטרים, אורך ארבעה מטרים, כמו L באנגלית.
"ואז התחיל שלב החילוץ - אירוע מאוד מורכב. הליכה של 670 מטרים בסבך ומצוקים, עד שהגענו לציר. את הפצועים סידרנו ליד מחסן אמל"ח של רדואן שמצאנו, בניהולה של טליה, הפרמדיקית הבכירה שאיתנו לאורך כל המלחמה.
"ואז יצאתי מהסבך. הלכתי 580 מטר, ונתתי תדריך לכוח, ושוב חזרתי 580 מטר – והכל בתוך 12 דקות, עם כל הציוד. במשך ארבעים דקות ירו עלינו פצמ"רים, אבל שום דבר לא פגע בנו, כי היינו בתוך הסבך. הפינוי היה ארוך, כארבעים דקות, בחסות מיסוך של ארטילריה, מרגמות שלנו וחיל האוויר.
"ראשונים הוצאנו את כל הפצועים הדחופים לפינוי. לאחר מכן הוצאנו את הפצועים, ולאחר מכן הוצאנו את החללים. כשנשארתי רק עם החללים, לא יודע מה קפץ עלי פתאום, ביקשתי מקצין האג"ם שיגיד קדיש. הוא התקשה לעשות זאת, ואני אמרתי חצי קדיש".
ומה קורה אחרי הפינוי?
"יצאתי מהשטח אחרון, עם חפ"ק המג"ד. ריכזתי את כל הפלוגה ושרנו 'אני מאמין' ו'שיר למעלות'. הפלוגה עמדה בצורת ח', עם הפנים לזרעית וחיפה וכל יישובי הצפון. אמרתי להם: 'בשביל המקומות האלה נלחמנו. בשביל זה נפצעו ונהרגו, כדי שלא יהיה פה טבח'. שרנו 'התקווה'. ובזמן שאנחנו שרים את התקווה, נחתה משמיים פצצה של טון של חיל האוויר שלנו ופוצצה את הפיר.
"חשוב לציין: בזמן האירוע, כל החיילים של הגדוד, כולם, חוץ מכוח מינימלי שהמשיך לתצפת קדימה, חתרו למגע והגיעו כדי לעזור בפינוי הפצועים, וקודם כול כדי להרוג מחבלים. לא היה אחד שנשאר מאחור, למרות שהם לא ידעו לְמה הם נכנסים. כולם נכנסו: המסייעת, החיילים של חפ"ק המג"ד והסמג"ד, הפתן - זה בעצם הכוח שלנו הרכוב, וגם הטנקים, שאמנם יכולים להגיע רק עד מרחק של 600 מטר, אבל בעצם פתחו את הציר, למרות איום הנ"ט והמטענים, ופשוט כולם חתרו למגע. לא היה אחד שנשאר מאחור. כולם סייעו".
החיילים ביקשו להגיד תודה
"למחרת בבוקר, שמחת תורה, פחות שמחה מטבע הדברים, התעקשתי לצאת לעוד מבצע, כי במהלך המבצע ערב שמחת תורה, שובאל הי"ד מצא משגר דו-קני שכוון לעבר זרעית. למרות שהיינו שם כמה ימים לפני כן, עד שאתה לא מגיע ומכניס את הראש לתוך השיח, אתה לא יכול למצוא את המשגר.
"חזרנו לפוצץ את האיזור הזה, ועוד שני פירים התקפיים שראינו עליהם משגרים פונים לכיוון הצפון, לכיוון צפת.
"בהתחלה החיילים והמפקדים התנגדו: אתה רציני? קח פלוגה אחרת. תן לנו שנייה, יום, לעכל את האירוע. אבל מבחינתי העיכול הכי טוב זה להמשיך קדימה. קודם כול, לחזור לעצמנו, כי יש עוד מלחמה בהמשך. אנחנו לוחמים.
"פלוגה ג' הלכה להלוויות. המחלקה הספיקה להיות בהלוויה של שובאל בן נתן, ושאר הפלוגה, בשאר ההלוויות. ביום ראשון, כל הפלוגה חזרה, וכל הפלוגה נכנסה עוד פעם לשטח. אני עם פלוגה א' נכנסנו למקום שהיה בו האירוע. אספנו את שאר הנשק של האוייב שלא הספקנו להוציא ביום של האירוע. היו שם עשרות כלי נשק: קלאצ'ים, רובי צלפים, מטענים וכן הלאה. הגענו לנקודה של ההיתקלות, שם זיהיתי את הגופות של המחבלים. שמנו שני דגלי ישראל במקום הפיגוע, ולקחתי משם ארבעה סלעים. כעבור שבוע, הענקנו סלע לכל משפחה – מזכרת ממקום נפילתו".
וסיימתם את הפעילות?
"ממש לא. ביום שני, אחרי שפלוגה ג' נכנסה ביום ראשון, ביצענו עוד משימה. ליד נחל הצלחאני מצאנו עוד משגר, ועוד 600 פצצות מרגמה שכוונו על זרעית ועל שומרה, והשמדנו אותן. כל הפלוגה השתתפה בו, ואחרי הפעילות, כל הפלוגה באה אלי, מרמת החייל עד רמת המ"פ, וכל אחד אמר לי משפט שהוא תמיד מרגש: 'זה שהתעקשת ביום חמישי לצאת למבצע יום אחרי האירוע, נתן לי את העומק עכשיו, והחזיר אותי חזרה לזה שאני לוחם. אז אני רוצה להגיד לך תודה'".
"אחרי שיצאנו עברתי משפחה-משפחה, כדי לספר את הסיפור ולהסביר בדיוק מה היה, ועוצמות הגבורה והרוח. עשינו סיכום, וגם ערב הוקרה שהיה אירוע זיכרון לחללים והוקרה להצטיינות של הגדוד. מגיע להם".