בימים כתקנם, יגאל ברנד, תושב חוות יאיר בשומרון, מכהן כחבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית וראש המחלקה לעברית ולתרבות. חבר בחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית. נוסף להיותו מכהן בשנתיים האחרונות כמנכ"ל תנועת בית"ר העולמית. יגאל גדל ביישוב קדומים. נשוי למיכל, ואב לחמישה ילדים.
אבל כבר מעל מאה ימים הוא רס"ן יגאל ברנד, מ"פ פלס"ר (פלוגת סיור) בחטיבה 188. הפלס"ר, למי שלא מכיר עדיין את כל המינוחים הצבאיים, הוא פלוגת מילואים בחטיבה סדירה, שמורכבת מכוח של לוחמים שמתנייע על ג'יפים מסוג האמר, שתפקידם לתצפת עבור הכוח בשטח, מתוך השטח ובזמן אמת. הכוח מפעיל מגוון אמצעים כולל רחפנים.
והם כולם מילואימ'ניקים. "מכל הארץ, מגיל 22 ועד גיל 50, מכל המגזרים, מכל העדות", אומר יגאל ברנד בגאווה. "יושב איתי פה עכשיו בעמדה בחור בן 44, עם הרבה ותק – הוא לחם כבר במלחמת לבנון השנייה. אנחנו משלבים בפלוגה שלנו את ארץ ישראל ועם ישראל היפים - בגילאים שונים, ממקומות שונים, עם רקעים שונים, ומצליחים להראות אחדות מהי, חד משמעית! לא כסיסמאות, אלא אחדות אמיתית".
הפלוגה, מספר ברנד, התגייסה בשמחת תורה ומאז היא במילואים. ובחודשיים וחצי האחרונים הם ברצועת עזה. תחילה בעזה העיר, נלחמו בשייח עג'לין, ברימאל, בזייתון, בחוף הים ובסג'עיה. בשלושת השבועות האחרונים הם במחנות הפליטים במרכז הרצועה, אלו המכונים מחנות המרכז - אלבורייג' ומורזי. "משמידים מחבלים, מזהים המון פירים של מנהרות, מפרקים תשתיות של החמאס, מפוצצים אותם ומשמידים אותם. לצערנו, חטופים לא מצאנו", אומר ברנד.
140 אחוזי גיוס
יגאל, נחזור לשמחת תורה. איפה המלחמה מוצאת אותך?
"בדרך לבית הכנסת ביישוב שלי חוות יאיר, ליד יקיר. הייתי בדרך לבית כנסת עם בני הקטן, כשמולי עבר אחד התושבים. אמרתי לו בבדיחות, 'טעית בדרך. אתה בכיוון ההפוך', ותשובתו היתה, 'הוקפצתי'. לא הבנתי. שאלתי אותו, 'לאן הוקפצת?', והוא אמר, 'אתה לא יודע? פרצה מלחמה!'
"עשיתי אחורה פנה ורצתי הביתה. פתחתי את הטלפון לראות על מה מדובר. מיד דיברתי עם המח"ט שלנו אור וולוז'ינסקי והתחלתי לגייס את הפלוגה".
כמה הגיעו מהפלוגה?
"עד שעות הערב כל הפלוגה הגיעה. לא רק כל הפלוגה הגיעה, אלא שמתוך מאה איש בשיבוץ רגיל בפלוגה, בתוך כמה ימים הגיעו יותר מ-140 איש, כולל כאלו שחזרו מחו"ל. היו כאלו שהשתחררו כבר, אבל הם לא ויתרו. הגיעו עם הרכבים הפרטיים שלהם, ואמרו בנחרצות, 'אנחנו לא הולכים, אנחנו פה!' צרפנו אותם לצוות לוגיסטיקה ובכל מיני מינהלות, עד שאישרנו להם את המילואים".
בגלל זה לא היו מספיק אפודים קרמיים לכולם.
"בסוף היה גם אפודים קרמיים לכולם וכל הציוד הקרבי הנדרש כמו שצריך. ואלו אנשים שהשאירו בבית משפחות - נשים, ילדים, חברות, אימהות - כל אחד במצבו המיוחד. ואנחנו מגוייסים כבר למעלה ממאה ימים, רובם ברצועת עזה.
"ההתגייסות המטורפת של כל החיילים פה לתקופה ארוכה, מורכבת, רחוק מהבית - זה לא מובן מאליו. זה בכלל לא בכלל מובן מאליו. ואני אישית מלא הערכה כלפי כל החיילים שלי, המפקדים שנמצאים אצלי בפלוגה, והחיילים, על התגייסותם".
זיהוי דברים שקשורים ישירות למתקפת החמאס
סיפרת שחשפתם פירים. אלו פירי ירידות למנהרה או לאיוורור?
"כל סוג שאתה חולם עליו. ירידות למנהרות גם בתוך בתים, מחוץ לבתים, במטעים, בכל מקום אפשרי".
היו לכם היתקלויות עם מחבלים?
"היו גם מחבלים שהרגנו. באחת ההיתקלות לפני מספר ימים חיסלנו מחבל, אבל שני חיילים שלנו נפצעו.
"היו ממצאים שאני עדיין לא יכול לספר עליהם, אבל הם מחברים אותנו ישירות לשמחת תורה. דברים שראו בשמחת תורה, וראינו אותם פה בשטח. אלו דברים מצמררים: אתה מרים משקפת, מעלה רחפן, ורואה דברים שקשורים ישירות למתקפת החמאס בשמחת תורה. זה מרתיח את הדם. זה מצמרר".
"אתה עומד בשכונה ברצועה, מסיט את הראש אחורה ורואה את המסלול שעברו החמאס בדרך ליישובי עוטף עזה. ואתה מבין באיזה קלות וכמה מהר הם הצליחו להגיע"
מה הדבר הכי משמעותי שראיתם?
"הדבר המשמעותי ביותר שראינו, גם בסג'עיה וגם באל-בורייג' ובאל-מוראזי, הוא שאתה עומד בשכונה או על רכס, מסיט את הראש אחורה לכיוון מזרח, ורואה כמה היישובים היהודיים קרובים. אתה רואה את המסלול שעברו החמאס בדרך ליישובי עוטף עזה. ואתה מבין באיזה קלות וכמה מהר הם הצליחו להגיע. שבהחלטה של רגע, תוך עשר דקות, הם פשוט מגיעים לאן שהם רוצים. זה זועק לשמיים! בסג'עיה ראינו את נחל עוז ואת כפר עזה, ובאל-בורייג' אתה רואה את קיבוץ רעים ואת כיסופים, ואת איזור המסיבה של נובה. מהמקום הזה שאני מדבר איתך עכשיו, יצאו המחבלים לפסטיבל נובה. הם פשוט חצו את הגדר והגיעו למסיבה.
"ואז אתה מבין את החשיבות של המשימה. אתה מבין למה אתה פה. אתה מבין שאתה מוכן להיות פה ולעשות כל מה שצריך, כדי שדבר כזה לא יחזור על עצמו בעוד כמה שנים – כי אסור שזה יהיה לעולם".
מצאתם גם רקטות ומשגרים?
"כן. בשבועיים האחרונים החטיבה איתרה לא מעט מקומות של רקטות מוטמנות בקרקע. גם באלבורייג' וגם באל-מוראזי. ומה שיותר מדהים: בכל מקום שבו היינו, מצאנו הרבה מאד אמל"ח (אמצעי לחימה). אין בית שנכנסנו אליו, שלא היה בו איזשהו משהו קשור לחמאס – חוברות הדרכה, כלי נשק וכדומה. בכל מקום שהיינו בו, מצאנו איזשהו הקשר חמאסי. היינו באזור הים, עלינו לקומה שנייה – ופתאום מצאנו שם ארגזים עם כלי נשק. אתה מגיע לבית אחר, והוא מלא חוברות הדרכה. ובכל מקום יש איזה משהו שקשור לדבר הזה ולחמאס. מצב לא נורמלי: בתוך בתים של אנשים, בתוך גני ילדים, בתי ספר, בתי חולים - בכל מקום אתה מוצא ציוד של החמאס".
יש אפשרות שהחמאס יחזור למקומות האלו?
"באזורים שפעלנו, אין תשתית קיימת. במקום שבו אני כרגע מדבר איתך, לא יכול עכשיו לבוא מחבל ולעשות מה שהוא רוצה. האם הוא יוכל לעשות את זה עוד כמה חודשים? אנחנו את המשימה שביקשו מאיתנו לעשות - ביצענו. האם מדינת ישראל סיימה את האירוע הזה? עוד לא. היא צריכה לייצר לה כל מיני תשתיות מדיניות וצבאיות שלא יאפשרו חזרה לפה. מדינת ישראל לא יכולה לאפשר סוג של חזרה לשגרה במקומות שאנחנו נמצאים בהם, שיכולים לאיים שוב על עוטף עזה. אסור שזה יקרה!"
אתם כולכם אנשי מילואים. אמרת שהשארתם נשים, אימהות, ילדים. אתם כבר מאה ימים. אין תחושה שאומרת: יאללה, נמאס, בוא נגמור והביתה?
"ברור שאחרי שלושה חודשים, כל אחד רוצה לחזור הביתה, וכולם מתגעגעים, אבל התחושה האמיתית היא שצריכים לסיים את המשימה. בלי ששאלתי את החיילים, אין לי ספק שאם יגידו לכל חייל 'בוא תעשה עכשיו עוד משימה בשכונה אחרת, בעיר אחרת, במקום אחר' - כולם יתגייסו לזה במלוא הכוח ובמלוא הרצינות, כאילו אנחנו ביום הראשון. כי במלחמה הזו כולם מבינים את החשיבות של המשימות. כי אין לנו ברירה אחרת, אין לנו פתרון אחר. זאת התחושה כאן.
"התפקיד שלנו כצבא הוא להחזיר את התושבים בצפון הנגב לבתיהם בצורה בטוחה, כמה שיותר מהר"
"צריך לזכור: זה לא שאנחנו נסענו לשבוע או שבועיים לחוץ לארץ או לא יודע לאן. אנחנו כבר שלושה חודשים, עם הפסקות מאוד קטנות, לא נמצאים בבית. וזה אתגר מאוד גדול לכל אחד, לאשה עם ילדים ולאמא ולחברה ולחבר ולכל מה שיש. זה אתגר מאוד גדול וזה מאוד קשה. אני חושב שהמשפחות שלנו גילו ממש עוצמות מדהימות, וחיזקו אותנו ותמכו בנו, על אף כל הקושי. ואולי זאת הגדולה של עם ישראל".
צה"ל כשל, צה"ל יתקן
אני רוצה רגע לחבר אותך גם לתפקיד האזרחי שלך, כראש מחלקה בהסתדרות הציונית העולמית ומנכ״ל תנועת בית"ר העולמית. איזה תובנות אתה יכול לקחת איתך ליהודי חו"ל מהמלחמה? כשאתה תחזור לחיים האזרחיים - בפעם הבאה כשתצא לחו"ל להיפגש עם יהודים שם, מה אתה לוקח איתך מהמלחמה להגיד להם?
"אני אפתיע אותך: אני מתעסק עם האירוע הזה של חו"ל - קהילות יהודיות בחו"ל כאלה ואחרות – כבר יותר משלוש שנים. ומה שאני תמיד אומר, ואני לא מתבייש להגיד את זה במקומות שאני מגיע אליהם, ואני אגיד לך את זה גם עכשיו: בסוף, בשורה התחתונה, ליהודי אין מקום יותר טוב לחיות בו, פרט לארץ ישראל. למרות הקשיים, על אף האתגרים, על אף החמאס. ההזדהות של יהודי העולם עם ישראל היא מדהימה מכל מקום בעולם. בשיחות העובדים שמספרים לי על ההזדהות. אבל בסוף, המקום של העם היהודי הוא בארץ ישראל.
"ואני באמת חושב שיהדות העולם - הקהילות היהודיות שמסתכלות על התקופה הזאת, תקופה מאוד מאתגרת לעם ישראל, למדינת ישראל ולצה״ל, מבינה שהעם היהודי בסוף הוא ביחד. ואנחנו צריכים להמשיך להתעסק, ולא להתבייש לדבר על המילה הזאת שנקראת עלייה, ולא להתבייש בזה שיהודים יבואו לפה. ככל שנהיה פה יותר, ככל שנאמין במציאות שלנו פה בארץ ישראל, שהעם היהודי צריך להיות פה - אז קודם כול לאוייבים שלנו יהיו יותר ברור מי צריך להיות פה, ושאנחנו לא מתכוונים לזוז מכאן. אבל גם העם היהודי בעולם צריך לדעת שפה זה הבית שלהם".
יגאל, אתה חבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית. ההתיישבות היתה תמיד חלק מהציונות, ולראשונה בתולדות הציונות שני חבלי ארץ ננטשו בגלל איום ביטחוני. איך זה מתחבר לפעילות הציונית שלך בהסתדרות ציונית?
"אני לא עוסק בזה בשלושת החודשים האחרונים. יש לי מספיק עניינים על הראש. אבל אני יודע שההסתדרות הציונית העולמית פועלת לא מעט, גם ברמת ההסברה וגם ברמת הסיוע, לקהילות כאלה ואחרות שנאלצו לעזוב את הבתים שלהם, כבר שלושה וחצי חודשים. ההרגשה שלי בתור חבר בהסתדרות ציונית, או בתור אזרח ישראלי, כמו כל אזרח ישראלי, היא נוראית. התפקיד שלנו כצבא הוא להחזיר את התושבים לבתיהם בצורה בטוחה, כמה שיותר מהר. זה התפקיד שלנו, של כל אזרח ישראלי, ושלנו כחיילים, כצבא. הצבא נכשל בשמחת תורה, ועכשיו מוטל על הצבא בצורה מקצועית, טובה, אגרסיבית, לדאוג שהאנשים האלה יוכלו לחזור לבתים שלהם, ולא יצטרכו לעזוב אותם. לא רק לעזור להם, אלא לדאוג שהם לא ייפגעו עוד לעולם".