השנה האחרונה לא מעניקה למי שגר בישראל הרבה סיבות לשמוח. גם אחרי השבועות הראשונים למלחמה, בהם היה קשה אפילו לחשוב על איזו אפשרות של שמחה, אנחנו עדיין פותחים כל בוקר בחשש כבד ממה שעומד לקרות או ממה שכבר קרה ומיד נשמע עליו במסגרת 'הותר לפרסום'.
זה לא שלא היו כאן רגעים לאומיים שמחים - בעיקר שחרור חטופים ובמידה מסוימת גם חיסול בכירים בחמאס וחיזבאללה, וגם באולימפיאדה היו כמה רגעים מאד מרגשים עם מדליות כחול לבן. אבל שמחה עממית פשוטה? זה עדיין קשה מאד למצוא. אירועי יום העצמאות, מסיבות פורים, אפילו הקפות בשמחת תורה – כולן במקרה הטוב נערכו עם צביטה בלב או צל של עצב שמרחף מעל כל האירוע, ובמקרה הפחות טוב התקיימו תחת מחלוקת ציבורית קשה על הנראות של שמחה מופגנת בזמנים כאלו.
וכמו כל דבר בישראל, גם בנושא הזה קשה להפריד בין התחום הלאומי לבין התחום הפרטי. תחת שטף החדשות והאירועים, מסיבות ואירועים, אפילו משפחתיים, מרגישים לא קשורים לרוח התקופה. איך אפשר לרקוד בהתלהבות במסיבות בר מצווה כאשר כמה שעות קודם לכן פורסם על נפילת חיילים בלבנון או בעזה? איך אפשר להשתטות במסיבת חתונה כאשר עשרות חטופים נמקים בעזה כבר יותר משנה? עבור עשרות אלפי ישראליים השכול הוא לא מושג מהחדשות אלא נוגע לאנשים מוכרים, לפעמים גם אנשים קרובים. גם האירועים הפרטיים שלנו הופכים להיות קצת פחות שמחים, קצת פחות עליזים, קצת פחות שלמים.
אבל החיים ממשיכים, אפילו כאשר הם נעצרים לידינו, וילדים נולדים, וצעירים מתחתנים (אפילו כאשר רוב החברים שלהם מגויסים בצו שמונה), ויש ימי הולדת, וחגים, וסתם מפגשים בהם אנחנו רוצים לשים בצד לרגע את כל כובד המציאות שאנחנו נושאים על כתפינו.
בשבועות הקרובים יעסקו כאן לא מעט בחתונתו של אבנר נתניהו עם בח"ל. החל מן האפשרות לדחות אותה בגלל החשש מאירוע ביטחוני, דרך רשימת המוזמנים והמתנות, ועד עצם הכוונה לערוך אירוע גדול בזמן מלחמה ואבל. די ברור מה הולך להיכתב ולהיאמר, וסביר שזה יהיה בהלימה לעמדות הפוליטיות של כל פרשן. אבל כדאי לזכור שזו לא רק החתונה של הבן של ביבי ושרה – אבנר נתניהו, ובטח ובטח שאשתו לעתיד עמית ירדני, הם שני אנשים צעירים שלא בחרו את הסיטואציה, וזכותם המלאה לחגוג חתונה ולשמוח יחד ביום המיוחד הזה. והשמחה הזו, על אף כל מה שמתרחש מסביב, היא לא רק לגיטימית, אלא ממש הכרחית.
חשיבותה של השיגרה
חודשיים לאחר ששוחררה משבי חמאס, נועה ארגמני צולמה רוקדת במסיבה, דבר שעורר לא מעט תגובות זועמות על כך שהיא חוגגת מול כל העולם בזמן שחבריה עדיין בעזה. הייתה זו דווקא מירב לשם גונן, אמא של רומי גונן החטופה ממסיבת הנובה, שכתבה: "היא ראויה לחגוג את החיים. היא נותנת לכולנו תקווה ומשהו לחלום ולהגשים", ובעצם ניסחה את מה שאמור להיות ברור לכולנו: אנחנו לא צריכים לחיות בתוך יום זיכרון אחד ארוך ומתמשך. המלחמה שלנו כאן היא על החיים, על הבחירה להיות חופשיים לעשות מה שבליבנו – לרקוד וללמוד, לנסוע ולטייל, להתנדב ולשחק.
ובבחירה הזו לחזור לשגרה שכוללת גם שמחות, יש משמעות למימד הזמן. כבר יותר משנה שהמלחמה הזו נמשכת, ועד כמה שקשה לומר או לחשוב את זה, כבר התרגלנו למצב. אולי לא התרגלנו לאירועי קיצון כמו תקיפה איראנית או אסונות בסדר גודל חריג, אבל אנחנו כבר פחות מתרגשים מאזעקות, ופגיעות וכן, גם ממוות ופציעות. אם עד לא מזמן אירוע שבו נופלים כמה חיילים היה משנה לגמרי את סדר היום במדינה – החל משירים שקטים ברדיו, דרך עיסוק מורחב וליווי של המשפחות, ועד לביטול תוכניות בטלוויזיה ('למי יש חשק ביום כזה?') – היום זו עוד שורה, אולי שתיים, במהדורת חדשות שלא נגמרת.
אם בשבועות הראשונים לאחר שמחת תורה אפילו מראה של חברי כנסת יושבים בבית קפה היה מקומם, היום אנחנו מקבלים באיזו הבנה שקטה גם נסיעה שלהם לחופשה קצרה בחו"ל. למדנו להתנתק מעט, או לפחות לדעת להפריד, בין החדשות הקשות לבין הצורך בשגרה.
הרי אם היינו חושבים רק על הזוועות והאובדן, לא היה בכלל טעם לעשות כלום – לא לקיים משחקי כדורגל, לא לצאת לטיולים בארץ, לא לפתוח מסעדות או לראות סרטים או להפיק תוכניות ריאליטי – הכול הרי חסר משמעות מול מספר הנופלים. מזל שיש לנו מנגנונים - אישיים ולאומיים – שעוזרים לנו להמשיך הלאה. יכול להיות שבעתיד הקרוב תמיד יהיו לנו רגשות אשם בכל שמחה, בכל חיוך או מסיבה. יכול להיות שכמו שבמעמד החופה אנחנו שוברים כוס לזכר החורבן, נצטרך להזכיר שהשמחה שלנו היום לא יכולה להיות שלמה כל עוד יש חטופים בעזה ואנשים ממשיכים לשלם בחייהם בצפון ובדרום, בקרב ובבית.
ועם כל זה, ומול הביקורת, אנחנו נצטרך לחזור ולשמוח ולחגוג בראש חוצות, לא מפני שמדובר ב'תמונת ניצחון', אלא מפני שזה הדבר הכי נכון וטבעי לעשות. גם בתקופה הזו. כמו שכתב יעקב אורלנד לפני 70 שנה, כשמצב הרוח הלאומי, גם אז, היה בשפל המדרגה: "אם גם ראשנו שח, ועצב סובבנו - הבה ונתלקח מן השמחה שבנו".