כל כך קל להתרגל לשקט. בשעות הראשונות זה מוזר: אתה מביט מעל הרכס ותוהה איזה קנה מכוון אלינו כרגע; מקשיב לדממה בחוץ וממתין לאיזו אזעקה שתקלקל אותה. אבל זה לא מגיע. ואז יום עובר, ועוד אחד, ופתאום למרות שהכל מסביב לא ממש רגיל, אתה כבר לא מצפה לבום, ולא בודק בכל רגע אם אפליקציית פיקוד העורף באמת עובדת בטלפון.
ואז הנשימות מתחילות להיות עמוקות יותר, והצעדים בטוחים יותר, וכשמגיעים ליעד מחוץ לבית, אתה כבר לא בודק דבר ראשון איפה הממ"ד. ואז אתה נזכר איך פעם, לפני יותר משנה אבל מרגיש כמו נצח, ככה היו החיים. ואתה מתרגל מהר.
כל כך הרבה פעמים תושבי קריית שמונה היו בסרט הזה – הפסקת אש, יוצאים מהמקלטים או חוזרים לעיר, מגלים את הנזק הנראה לעין ואת זה שנשאר בנפש, ואומרים לעצמם: "קדימה, ממשיכים".
אבל מה לעשות, הפעם זה משהו אחר לגמרי. כשאני מסתובב ברחובות ופוגש אנשים, אני שומע כמעט מכולם אותו משפט: "זו לא אותה עיר". זה לא רק עשרות הבניינים שנפגעו מטילים ומרקטות, לא רק התחנה המרכזית שספגה פגיעות ישירות ביום האחרון ללחימה. זו בעיקר התחושה שהחיים בקריית שמונה יתחלקו מעתה לשניים: העיר שלפני המלחמה וזו שאחריה.
באופן טבעי, הדיון הציבורי מתרכז היום בשאלה האם נכון היה לסגת, והאם ההסכם שהושג הוא טוב לישראל או לא. המסתייגים הגדולים מהפסקת האש הם ראשי היישובים שסמוכים לגבול, אלו שפונו מיושביהם בשנה האחרונה, והשכנים שלהם מדרום שניהלו חיי שגרה, כביכול, תחת אש ואזעקות בלתי פוסקות.
אפשר בהחלט להבין אותם: כולנו זוכרים את הסבבים מהדרום מול חמאס, כשהמנהיגים בשדרות ועוטף עזה דרשו לבצע חריש עמוק ולא למהר ולסיים כל סבב ב'שקט ייענה בשקט'. זה בהחלט לא הזמן לחזור על הטעות הזו בצפון. ובכל זאת, לו הרמטכ"ל והצמרת הביטחונית היו נפגשים באחד מיישובי הגבול עם כל ראשי המועצות והערים שסמוכים לגבול, ושומעים מהם דרישה 'למוטט את חיזבאללה', כנראה שהיו אומרים להם, שזה לא ריאלי. שיש גבול למה שאפשר לדרוש מהמדינה ומצה"ל בעת הזו. כי משמעות הדרישה הזו היא כיבוש מלא של כל לבנון.
גם הדרישה לרצועת ביטחון היא לא ממש ריאלית, מול המצב המדיני, וגם מול העובדה שגם כאשר צה"ל פעל עם ארבע אוגדות בעומק בלבנון, נורו מאות רקטות מעל הראש שלהן והגיעו לעומק ישראל.
יש שתי בעיות בעיסוק הזה: ראשית, כמעט כמו כל דבר הוא ייבחן בפרספקטיבה של זמן – דברים שנראים עכשיו חסרי היגיון עשויים להתברר בעתיד כמוצלחים, ולהיפך. שנית, ההסכם הזה הוא כבר עובדה גמורה, ולא נראה שיהיה משהו שישאיר את כוחות צה"ל בלבנון ליותר מפרק הזמן שדרוש להם כדי לסגת בהתאם ללוחות הזמנים שנקבעו.
שכבה שלמה של צעירים לא תחזור ליישובים
אז במקום לעסוק בשאלה האם היה נכון או לא לסגת, אנחנו צריכים להתמודד עם שאלה הרבה יותר קשה: מה עושים עכשיו?
מול השיירות והחגיגות של השיעים שחזרו לכפרים (ההרוסים בחלקם) של דרום לבנון, אנחנו לא צריכים להיכנס לתחרות על תמונות ניצחון. המטרה שלנו, של החברה הישראלית כולה, היא חזרה שתאפשר צמיחה וזינוק קדימה לחבל ארץ, שבמשך למעלה משנה הפך מאזור מגורים לשטח צבאי.
ישנם כמה יישובים שזקוקים לטיפול מיוחד כמו מטולה, מנרה ואביבים, שאולי אפילו דורשים פתרון ביטחוני אחר לאור ההרס והחורבן שעברו, והפוטנציאל לפגיעה נוספת בעימות הבא.
זה הרגע שבו המדינה צריכה להבין שצריך להאריך את התקופה שבה תושבים מקבלים מימון למגורים מחוץ לבתיהם. אנשים שנעקרו פעם אחת, לא יארזו שוב ברגע את הדברים, יוציאו את הילדים ממסגרות החינוך באמצע השנה ויעלו למקום ששוררת בו חוסר ודאות. מעבר לבתים שנפגעו באופן ישיר, יש מעגל שלם של שיקום שנדרש – מעטפת של חינוך ובריאות ושירותים ציבוריים, שחייבת לפעול היטב כדי שהיישובים יתמלאו מחדש.
כבר עכשיו ברור ששכבה שלמה של צעירים לא תחזור ליישובים. רווקים שעוד לא השתקעו בצפון ולא רכשו בית או מקום עבודה יציב, יעדיפו להמשיך במקומות החדשים שלהם, שם כבר התחילו לבסס חיים. כדי להחזיר לפחות חלק מהם דרושה השקעה ממשלתית מאסיבית. ברור לי שהמלחמה רוקנה את הרזרבות ותגבה את מחירה עוד שנים קדימה, אבל אין לנו ברירה: שיקום היישובים, בצפון ובדרום, הוא המבחן הגדול ביותר שישראל תעמוד בפניו בשנים הקרובות. הוא ידרוש מאיתנו משאבים כלכליים וביטחוניים, יצירתיות ותעוזה, ובעיקר רוח ציונית ואמונה בארץ הזו ובאנשים שלה.