כשבן גוריון פגש חבורת צעירים אידיאליסטים בדרך לאילת והתרשם מהרוח ומהעשייה הציונית שלהם, הוא ידע וגם הרגיש שעליו לעשות מעשה. לא מספיק לומר 'בנגב ייבחן העם בישראל', כפי שאהב לומר, אלא גם לפעול בהתאם. הוא עזב את הבית שלו בשדרות קק"ל במרכז תל אביב (היום כמובן 'שדרות בן גוריון') ועבר, יחד עם פולה הלא מאד נלהבת לצריף פשוט בשדה בוקר. מבחינת גדול המנהיגים של מדינת ישראל, ואחד הגדולים של העם היהודי לדורותיו, זה לא היה איזה תרגיל לשיפור התדמית, אלא פעולה מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות.
זה לא כל כך הוגן להשוות את המנהיגים של היום לבן גוריון. ראשית, משום שמדובר בתקופה אחרת לגמרי; ושנית, משום שאחרי הכל מדובר בבן גוריון. אבל בהחלט אפשר ואפילו חובה לצפות מהם לקבל מעט השראה מהאיש הזה.
על רקע המצב החדש שנוצר בגבול הצפון, כאשר הלחימה בפועל נפסקה אבל חלק גדול מאד מהתושבים לא חזר עדיין ליישובים, וחבל ארץ שלם שנכנס לתרדמה בת למעלה משנה ועדיין מתקשה להתעורר ממנה, זה בדיוק הזמן לדרוש מהמנהיגים שלנו להתנהג כמו מנהיגים. בעידן הרשתות החברתיות מאד קל להיראות איכפתי ו'מחובר לעם': מספיק לעלות ליום אחד של סיור בין כמה יישובים, להעלות כמה פוסטים בנושא ("אמרתי לתושבי מטולה שאנחנו איתם", "כמה יפה לראות את הרוח של אנשי שלומי" וכו'), ובעיקר להזכיר בכל הזדמנות שהם ביקרו במקומות האלו כמה פעמים, ולכן הם "מחוברים לשטח ומכירים מקרוב את המציאות". אבל המציאות היום דורשת משהו אחר לגמרי.
ב-1974, לאחר סדרת פיגועים בקרית שמונה, ורצח 16 מתושבי העיר, וטבח מעלות המחריד שבו נרצחו נערות בית ספר מצפת, החליט חבר כנסת ממפלגת העבודה בשם יוסי שריד, להעתיק את מקום מגוריו מתל אביב לקריית שמונה.
אלה היו ימים בהם לא היו עדיין פריימריז, כלומר הוא לא זכה לאיזה רווח אלקטורלי מהמהלך, ואפילו לא היו רשתות חברתיות להשוויץ בהן. אבל יוסי שריד הרגיש, ובצדק, שיש לו אחריות כחבר במפלגת השלטון לבנייה וביצור האזור שנמצא במצוקה קשה. במקביל לתפקודו כחבר כנסת מן המניין, ואפילו ח"כ חרוץ במיוחד, הוא גם מצא זמן ללמד אזרחות בבית הספר דנציגר בעיר. שריד התגורר במשך שלוש שנים בעיר, ומלבד העובדה שרכש שם לא מעט חברים, הוא הצליח לקדם כמה דברים חשובים, בראשם הקמת ישיבת ההסדר המפוארת של קריית שמונה בראשות הרב צפניה דרורי שליט"א. תוכלו לשער שבחורי ישיבת הסדר הם לא ממש האלקטורט של מי שמפלגת העבודה היתה ימנית מדי עבורו, אבל בשבילו זה היה שולי. 25 שנה אחר כך, לקראת נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, שריד החליט שוב לנדוד צפונה, הפעם למרגליות. הוא כבר היה שר החינוך, ואפילו פתח לשכה צפונית בקרית שמונה. למרות הבדלים אידיאולוגיים רציניים בינינו, יוסי שריד בילה לא מעט שבתות אצלי בבית, ותמיד הפתיע אותי עם בקיאות יוצאת דופן בפרשת השבוע.
אדלשטיין עובר לגוש קטיף
לקראת יישום תכנית ההתנתקות עבר יולי אדלשטיין, אז מהאגף המתנגד לאריק שרון, לגור בגוש קטיף כדי לעודד ולהזדהות עם התושבים ברגעים המאד קשים שלהם. ובגרסה עכשווית יותר, בני גנץ עבר לפני כמה חודשים לגור ביד מרדכי, קרוב לעוטף עזה – כדי לנסח אמירה ברורה על חשיבות ההתיישבות והצורך של העם והמנהיגים שלו לתת כתף בשיקום האזור.
רבים אומרים שהקריאה למנהיגים ללכת ולגור בגבולות או במוקדי המשברים היא פופוליסטית. הרי המדינה מתנהלת ממרכז הארץ. כל המוסדות הגדולים והחשובים נמצאים בירושלים או בתל אביב, בהן מתקיימות ישיבות מכריעות ושם מתקבלות ההחלטות. אם מישהו רוצה לקדם את הצפון או את עוטף עזה או את יישובי הבקעה, או כל מקום אחר - עדיף שלא יגור רחוק מהמקום שבו באמת אפשר לשנות.
יש משהו בטענות האלו, אבל דווקא השנה אני חושב שאנחנו במקום אחר, בסיטואציה אחרת, שדורשת התנהגות אחרת. רוב גדול של תושבי מדינת ישראל מזהה בשנים האחרונות ניתוק אמיתי מצד השלטון, וחוסר הבנה כיצד הוא נתפס בקרב העם. ראינו את זה בתקופת הקורונה כאשר המנהיגים שלנו נתפסו שוב ושוב מתנהגים נגד ההנחיות הקשות, אותן הנחיות שהם עצמם דרשו מן העם לנשוך שפתיים ולציית להן, ואף אחד מהם לא באמת נפגע מכך. זה קרה במקביל לכך שבבריטניה, למשל, ראש הממשלה בוריס ג'ונסון נאלץ להתפטר אחרי שפורסם שהשתתף במסיבה בזמן שכל אזרחי הממלכה נדרשו לבידוד.
השנה, כאמור, הניתוק הזה מורגש יותר מתמיד: לא מעט אנשים טוענים שאם חברי הכנסת היו נדרשים במשך חודש שלם להתנייד רק בתחבורה ציבורית – מצב התנועה בישראל היה משתנה. זה נכון גם לגבי הגזירות הכלכליות, שפחות משפיעות על מי שמרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש, ולא נאלץ כמעט להוציא כסף למחייתו. גם מערכת הבריאות כנראה הייתה משתפרת אם נבחרי השלטון היו יכולים להשתמש בה באותו אופן של האזרח הפשוט – בלי קיצורי תורים, בלי חדרים פרטיים, בלי גישה בלתי מוגבלת לראש המחלקה – ולהיות סתם חולה מן המניין. אם הפרוייקט הגדול של ישראל בימים אלו הוא חזרה לחבלי הארץ הנטושים, אפשר וצריך לצפות שהמנהיגים באמת יקחו בו חלק. אין די בקריאות 'חזרו הביתה' לתושבי הצפון. המסר צריך להיות 'בואו נחזור יחד': כשמנהיגים יחיו את המציאות היומיומית של תושבי הצפון, יחוו את האתגרים והשמחות, את החששות והתקוות - רק אז יוכלו באמת להוביל מדיניות שתחזק את האזור ותושביו. רק אז נוכל באמת לנצח.