לפעמים החיים מזמנים לנו רגעים מאתגרים, אפילו מפחידים. רגעים בהם אדם נדרש להתמודד עם מציאות קשה ולקבל החלטה מכריעה בעלת משמעות קריטית. לנו זה קרה לפני כמה שבועות, כאשר הסכם הפסקת האש עוד לא היה באופק והיינו טרודים בהכנות לקראת עוד שבת ברמת גן, כשלפתע תחיה נחרדה לגלות שאין לנו במקרר גרונות עוף למרק של שבת. אל תטעו – זה לא עניין פעוט בכלל: בלי גרונות אין מרק, בלי מרק אין סעודת שבת, בלי סעודה אין שבת כהלכתה, ובלי שבת כהלכתה – נו, כל השבוע נראה אחרת לגמרי. זה היה הרגע של תחיה לעטות את גלימת הגיבורה: מייד פתחה את אפליקציית וולט והזמינה חצי קילו גרונות. רבע שעה אחר כך הם כבר היו בסיר של המרק. ניצלנו.
עד שעברנו לגור במרכז בחסות המלחמה, לא הבנתי את שגעון ההזמנות והמשלוחים. בקריית שמונה עושים קניות במכולת, או אצל הירקן או בסופר. אפליקציה של משלוחים? זה אולי מתאים לפיצה. והנה, פתאום אנחנו במקום שהכל, פשוט הכל, ניתן להזמנה ומשלוח בתוך דקות, בלי לצאת מהבית. כשהפתיעו אותנו בהזמנה מאוחרת למסיבת גיוס, בכלל לא חשבנו לצאת לחפש מתנה: הזמנו ערכת טיפוח מיוחדת לחיילת, ובתוך פחות מרבע שעה היא הגיעה אלינו, עטופה ומוכנה. זה אולי נשמע טריוויאלי למי שגר במרכז הארץ או בערים גדולות (שכמעט כולן במרכז...), אבל עבור תושבי הפריפריה מדובר בגילוי מרתק.
יותר משנה חלפה בין תחילת המלחמה והפינוי הבהול של יישובי גבול הצפון ועד להסכם הפסקת האש, ובזמן הזה עשרות אלפי מפונים למדו להכיר מקומות חדשים ואזורים חדשים. היו את אלו שהתעקשו להישאר באזור הגבול, ומצאו מגורים ביישובים לא מפונים בסביבה – כך שהם יוכלו להמשיך לעבוד בעבודות שלהם, לשלוח את הילדים לאותם בתי ספר (אלו שכן פעלו בצורה רגילה), ולשמור על שגרה פחות או יותר מוכרת. לעומתם, חלק גדול מהמפונים אמר לעצמו שאם כבר גלות, אז לפחות במקום חדש, וכך אנשי הפריפריה, שתמיד הגיעו למרכז לביקורים ועבודה וחופשות, הכירו מקרוב את החיים במרכז הארץ. נכון, הם כוללים גם פקקים בלתי נסבלים, צפיפות ומחסור חמור בנוף מרשים, אבל יש להם גם יתרונות שקשה להבין את חשיבותם עד שלא חיים שם.
שנים שמדברים על הפערים בתחום הרפואה בין מרכז לפריפריה. מבחינתנו זו הייתה רק עוד כותרת, עד שאתה פתאום גר במקום שנמצא עשר דקות נסיעה ממרכז רפואי מתקדם ומצוייד, כשסביבך ברדיוס של חצי שעת נסיעה, ארבעה בתי חולים מצויינים. מבלי לפגוע באנשי הרפואה הנפלאים בצפון - פתאום אפשר לזכות בטיפול מהיר, בשירותים שזמינים בכל יום, וברופאים הכי טובים בארץ.
חסרה תרופה במרשם שקיבלת? אם בקרבת הגבול היית צריך לחכות עד שתגיע אספקה בעוד כמה ימים (אם בכלל), פתאום יש עוד חמישה בתי מרקחת באזור, כך שאין שום בעיה. עבורי זה שדרוג משמעותי, אבל עבור אנשים שנזקקים למערכת הבריאות בקביעות, אלו הבדלים שמשמעותם יכול להיות חיים ומוות.
יש לכם ילדים בגילאי בית הספר? אז הנה הזדמנות לשלוח אותם למערכת החינוך במרכז. אנחנו יודעים היטב את הפערים בציוני הבגרות, אבל הם רק קצה התהליך: יותר מורים, יותר מקצועות, הרבה יותר בחירה, היצע ענק של שיעורים פרטיים – אלו רק חלק מההבדלים במערכת שאמורה להיות שוויונית. שלא נדבר על אפשרויות לחוגים ותנועות נוער אחרי הלימודים.
ויש גם את הדבר הזה שנקרא תרבות. אם אתה גר באזור אצבע הגליל, הקולנוע הקרוב אלייך נמצא במרחק של לפחות שעת נסיעה. מוזיאון האמנות הרציני הקרוב נמצא בחיפה, ההופעות הגדולות מתקיימות במרחק של שעות נסיעה (אם אתה לא מחכה ליום העצמאות), והצגות התיאטרון מגיעות (בחלקן כמובן) באיחור אופנתי של שנה-שנתיים, אם בכלל.
ההשקעה האזרחית לא פחות חשובה מההשקעה הביטחונית
עד שלא חיים בעיר במרכז, לא מבינים מציאות שבה בכל ערב אפשר למצוא מופע מעניין ומעשיר; שלא חייבים לחכות ארבעה חודשים להצגה שרוצים לראות. אפשר פשוט לקנות כרטיס וללכת למחרת לאולם. בנוסף לכל אלו יש גם ספורט, הרצאות, קולינריה ותחומים רבים שבהם התמונה דומה: מגוון מסחרר, היצע איכותי, והכל זמין.
זה לא שלפריפריה אין חלילה מה להציע. נוף ירוק, שקט (הפסקת אש, בכל זאת...), מרחבים, אנשים מוכרים ותחושה ביתית בכל רחוב ושביל. אלה עדיין יתרונות גדולים שהמרחב שבין גדרה לחדרה מתקשה להציע, שלא לדבר על ההיסטוריה שקושרת אנשים למקום בו נולדו וגדלו. באופן אישי, לראות חרמון מושלג שווה לי יותר מכל קרבה לעיר מרכזית, אבל אחרי השנה הזו, יהיו שני סוגים של משפחות מפונות: אלו שלא יחזרו אחרי שהצליחו לבנות לעצמן חיים חדשים, ואלו שיחזרו, אבל לא יסכימו יותר לפערים לעומת המרכז. הם ידרשו בריאות, וחינוך ורווחה ותרבות, והמדינה תצטרך לספק את זה. במובן מסויים, אם ישראל רוצה את יישובי גבול הצפון שלה משגשגים, ההשקעה האזרחית היא לא פחות חשובה מההשקעה הביטחונית. זמן טוב להתחיל בזה כבר עכשיו.