בשנה האחרונה ישראל היא מדינה שהכל קורה בה. ממש הכל. העצבים שלנו מתוחים, הסבלנות לא קיימת, והמצב החברתי לנוכח מחירי המלחמה, הולך ומתדרדר. למזלנו, כבר שנתיים שלא היתה לנו מערכת בחירות בישראל. במציאות אחרת, קצת פחות מטורללת, אחרי חמש מערכות בחירות בשלוש שנים, אפשר היה להגדיר את המצב היום כתקופה של יציבות פוליטית. למרות שמדי שבוע אנחנו מקבלים סקרי מנדטים, ולמרות שהכתבים הפוליטיים לא נחים לרגע, נראה שבכל זאת חסר לנו קצת מתח ודרמה של ליל בחירות.
איזה מזל שהאמריקאים באים לעזרתנו גם בעניין הזה, ומספקים לנו מערכת בחירות סוערת, אמוציונאלית, דרמטית ומלאה סיפורים. השנה יותר מתמיד נדמה שמבחינת המעורבות הרגשית, אנחנו מושקעים בקרב בין האריס לטראמפ כאילו מדובר בבחירות לכנסת בישראל. אם פעם בחירות בארה"ב היו נושא שמדברים עליו עם מומחים לארה"ב או כתבינו בוושינגטון, היום זה הפך לכמעט ענייני פנימי שלנו: אין עיתונאי שלא כותב, מצייץ או מחווה דעתו על הבחירות האלו, כאילו יש לכולם קו ישיר להאריס, לטראמפ ולצוותים שסובבים אותם. בהתאם, גם הרשתות החברתיות הפכו לשדה קרב בין תומכי הרפובליקנים לתומכי הדמוקרטים, עם טיעונים מלאי להט ועלבון, כאילו מדובר בסכסוך של מפא"י נגד הרוויזיוניסטים, ולא בשתי מפלגות אמריקאיות.
ברור שהבחירות בארה"ב הן אירוע חשוב מאד ברמה העולמית, אולי החשוב ביותר שמתרחש השנה. לזהות האדם שיישב בבית הלבן תהיה השפעה מכרעת על מה שיתרחש בכדור הארץ בשנים הקרובות – מלחמות, משברים כלכליים, התמודדות עם מגיפות, איכות הסביבה, תקשורת חופשית, שוק האנרגיה ועוד נושאים רבים וחשובים. בכל מדינה מתעניינים בבחירות האלו, ומנסים להעריך מה תהיה ההשפעה של התוצאות שלהן. ברור גם שעבורנו הישראלים יש משמעות מיוחדת לשאלה מי ינהיג את העולם החופשי – ארה"ב היא לא רק 'ידידתנו הגדולה ביותר', כפי שאוהבים לומר; היא המשענת שלנו כבר עשרות שנים, וללא תמיכתה קשה לדמיין איך המדינה הזו הייתה נראית.
ובכל זאת, אני קצת מתקשה להבין את התופעה הזו של ייבוא הבחירות האלו והפיכתן לאיזה קרב ישראלי שבמקרה מתנהל אלפי קילומטרים מכאן, בצד השני של האוקיאנוס.
לא נעים לומר, אבל 300 מיליון האמריקאיים לא חושבים בכל רגע רק על ציר פילדלפי ומצב הדאחייה בביירות. מצריכת החדשות כאן אפשר לחשוב שכל מערכת הבחירות בארה"ב, מתרכזת בישראל ובמלחמה שלנו, והקרבות הצמודים במישיגן, וויסקונסין וג'ורג'יה, נסובים סביב עתיד רצועת עזה.
ובכן, לא. הבחירות האלו מתרכזות בנושאים כמו הגירה, כלכלה, הפלות ובריאות, ולמרות שאנחנו שמים דגש על כל התייחסות לישראל – המצב כאן לא באמת בראש סדר היום של הבוחרים וגם של המנהיגים.
הציר הדמוקרטי הוא אינטרס ישראלי
חוץ מזה, אני מזהה איזו החלטיות בשאלה הנצחית מי יותר טוב לנו? לכיוונו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הרפובליקני (שסמל מפלגתו הוא פיל). מאז שג'ו ביידן הדמוקרט (שסמל מפלגתו הוא חמור) נבחר לנשיאות לפני ארבע שנים, ובמיוחד בשנה האחרונה בזמן המלחמה, דוברים רבים של הימין הישראלי טוענים שהממשל שלו עויין לישראל, וכך זה נתפס אצל רוב הציבור, שבקרבו זוכה טראמפ לאחוזי תמיכה גבוהים במיוחד מול האריס.
עויין? - לאורך המלחמה הזו ארה"ב סיפקה לישראל סיוע צבאי בשווי שבעה עשר מיליארד דולר, יירטה בעצמה עשרות טילים איראניים, הציבה סוללת טילי הגנה מתקדמים בישראל (עם חיילים אמריקאים) ואיימה על האויבות שלנו בנקודת הזמן הרגישה ביותר, מיד לאחר טבח שמחת תורה. אם זה נחשב עויין, אני מנסה לדמיין מה נחשב לממשל ידידותי.
בינתיים תקפנו פעמיים באיראן ובתימן, חיסלנו את ראשי חיזבאללה ואת המנהרות שלהם בשטח לבנון, וכבשנו את רצועת עזה - האם תחת נשיא אחר היינו משתלטים על כל המזה"ת? לנבא כיצד טראמפ יפעל בקדנציה השנייה (והאחרונה) שלו, או האריס תנהג בקדנציה הראשונה שלה - יש בזה משהו מאד יומרני, שלא לומר פשטני. האם, למשל, ביטול הסכם הגרעין עם איראן על ידי טראמפ, היה דבר טוב לישראל בטווח הארוך? האם אנחנו צריכים להשליך את יהבנו על האיש הבלתי צפוי הזה, שאמר לפני שבוע שהוא יפסיק את המלחמה ויעשה 'דיל' בין איראן לישראל?
היום, אולי יותר מתמיד (בעיקר מאז נפילת הגוש הקומוניסטי), יש שני צירים בעולם: מצד אחד ארה"ב ומדינות המערב, ומצד שני סין-רוסיה-איראן ובנות בריתן. לא צריך להיות בעל הבנה גיאופוליטית עמוקה כדי לדעת, שחיזוק הציר הדמוקרטי, שעדיין תומך בנו למרות לא מעט הסתייגות, הוא האינטרס הישראלי הגדול ביותר בתקופה הקרובה. זה יותר חשוב מגינויים באו"ם, או סנקציות כלכליות על גופים ואנשים ספציפיים, או הסתייגות מפעולה נקודתית שלנו במלחמה. מי מהמועמדים לנשיאות יהפוך את ארה"ב ובעלי בריתה לכוח עולמי חזק יותר? מצטער, אבל את זה אנחנו לא יכולים לדעת, למרות שהמון ישראלים כבר בטוחים בתשובה.
מה שכן חשוב, מעבר לתוצאות הבחירות האלו, הוא לדאוג שגם במערכות הבחירות הבאות בארה"ב יתמודדו אנשים שרואים את עצמם ידידים של ישראל, מזדהים עם הערכים והעקרונות שלה, ומוכנים לשלם מחיר עבור התמיכה בנו. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לזכור שהידידות הזו היא לא כביש חד סטרי, והדוד מאמריקה לא רק נותן, אלא לפעמים גם מבקש.