כבר מהימים הראשונים של המלחמה הזו, היה ברור שלאחריה דברים מהותיים ישתנו בחברה הישראלית. לא ייתכן שמפץ כל כך גדול, שאירוע כל כך דרמטי ומחריד, ישאיר את כולנו בדיוק במקום שבו היינו. אחרי יותר משנה, ואולי לקראת איזשהו סוף נראה לעין, אנחנו כבר מרגישים היטב חלק מהשינויים: היחסים בין החרדים לשאר הציבור היהודי, למשל, שוב לא יהיו אותו דבר. גם המציאות הכלכלית עומדת להשתנות עם השקעה ביטחונית מאסיבית בשנים הקרובות, וכנראה שגם ההתיישבות בגבולות שלנו לא תחזור לימים שלפני אוקטובר 23', ויישובים רבים יצטרכו להתחיל כמעט מאפס. צה"ל כמובן ישתנה, וגם הדור הצעיר שמתבגר כאן אל מול המלחמה יישא איתו את התקופה הזו לאורך כל חייו. כמו לאחר אירועים דרמטיים אחרים דוגמת מלחמת יום הכיפורים או ההתנתקות, יהיו גם תהליכי עומק שייקח להם שנים להבשיל, ויהיו גם שינויים שנראה מייד.
מניסיון העבר, מלחמות משנות את המפה הפוליטית: אמנם בבחירות שבאו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים גולדה ו'המערך' אמנם ירדו מעט אבל שמרו על כוחם להרכבת קואליציה, אבל השנים שאחרי המלחמה, כשנחשפו הכשלים ועומק המחדל, הובילו למהפך ההיסטורי של 1977. האינתיפאדה הראשונה העלתה את רבין, השנייה את אריק שרון, ומלחמת לבנון השנייה סימנה את סוף הקדנציה הקצרה של אהוד אולמרט.
ברור שדברים ישתנו במפה הפוליטית הישראלית, אבל כרגע על פי הסקרים (וגם על פי התחושה ברחוב, בשיחות הסלון ובבתי הכנסת), השינוי המובהק ביותר בקרב הציבור הוא הקריסה של מפלגת 'הציונות הדתית' של סמוטריץ', שבאופן עקבי נאבקת באחוז החסימה - ובדרך כלל מלמטה. אפשר לדבר על חוסר פופולריות של שר אוצר בזמן מלחמה ולקראת גזרות כלכליות, אבל לעומתו השר לביטחון פנים, שהתחום שהוא מופקד עליו נמצא בשפל היסטורי, דווקא נוסק ומכפיל את כוחו.
איך קורה שמכל מפלגות האופוזיציה, החבורה של סמוטריץ' מאבדת הכי הרבה מנדטים יחסית לכוחה? מבחינתי יש כאן שאלה גדולה יותר, מטרידה יותר: האם הציונות הדתית – לא המפלגה אלא הציבור – איבד את הבית הפוליטי שלו? כפי שזה נראה כרגע, המפד"ל ההיסטורית על גלגוליה השונים כבר לא איתנו.
חברי החילונים לא מבינים את הבעיה: עוצמה יהודית היא מפלגת ימין, ברובה הגדול מורכבת מדתיים לאומיים, וממילא קשה להבין מה ההבדל בין אורית סטרוק ללימור סון הר-מלך או בין צבי סוכות ליצחק וסרלאוף. ואם כך, מדוע בכלל צריך עוד מפלגה על הסקאלה שבינה לבין הליכוד?
ובכן, כפי שש"ס היא לא מפלגת הגברים למרות שאין נשים ברשימה שלה, וכמו שרע"ם היא לא מפלגת הפריפריה, למרות שכמעט כל חבריה גרים בנגב או בגליל, כך גם 'עוצמה יהודית' היא לא בדיוק מפלגה דתית. החבורה של בן גביר מתרכזת הרבה יותר ב'עוצמה' (כפי שהיא תופסת אותה) ופחות ב'יהודית'.
הסטטיסטיקה אומרת שכחמישה עשר אחוזים מהציבור הישראלי מזדהים כשייכים לציונות הדתית. בתרגום למנדטים זה מספר דו ספרתי יפה, אפילו אם יש כאלו שפוזלים לליכוד או לבן גביר.
גאווה ויראת כבוד לייצוג הציבור הציוני-דתי במדינת ישראל
לאותם חובשי כיפות סרוגות, בוגרי בני עקיבא, ששולחים את הילדים למסגרות של החמ"ד, היתה פעם מפלגה בשם מפד"ל: מפלגה שאף פעם לא נהנתה מתדמית דינמית וסוחפת במיוחד. מפלגה שלא דיברה בסיסמאות קליטות, ולא הוציאה מתוכה כוכבי טיק טוק, אלא אנשים מבוגרים עם סוודר וחולצת כפתורים דהויה ותפיסת עולם ברורה. המפד"ל, וגם ממשיכת דרכה 'הבית היהודי' בשנותיה הראשונות, היו מפלגות דתיות. היו שם מגוון של עמדות ימניות, היתה מחויבות לשלמות הארץ, ובעיקר – היתה איזו גאווה ויראת כבוד לייצוג הציבור הציוני-דתי במדינת ישראל.
הנציגים שלה לא היו חולמים להתעמת עם כוחות הביטחון, ולא היו נכנסים לקרבות בוץ עם יריבים פוליטיים. הם היו אמנם אפורים, אבל תמיד אפשר היה לסמוך עליהם שידאגו למה חשוב לבוחרים שלהם – מהצהרונים ותקציב החינוך הממלכתי-דתי ועד למניעת נסיגות ושמירה על הסטטוס קוו הדתי-חילוני.
אני חובש כיפה, מקיים מצוות, ומחזיק בעמדות ימין בכל תחום של הפוליטיקה הישראלי. האם תהיה לי מפלגה להצביע עבורה בבחירות הבאות?
נראה שמי שיכנס לוואקום הזה יהיה נפתלי בנט, אבל גם הוא לא יחזור למקורות הפוליטיים שלו: ראש הממשלה לשעבר ינסה לכבוש שוב את התפקיד, וברור שהוא ינסה לעשות את זה על ידי פנייה לכל הישראלים, כולל חילונים ומסורתיים.
הציבור הדתי-לאומי ידע לאורך השנים להתארגן ולזכות בייצוג שהביא לו שורה של הישגים: מערכות חינוך, ישיבות הסדר, התיישבות. הוא עשה את זה בעזרת מערכת שיודעת לשלב בין מנהיגים רוחניים, אנשי מעשה ו'קנאקרים' שיודעים לתפור תפקיד ולאתר תקציבים פנויים. הוא לא יכול להרשות לעצמו להישאר בלתי מיוצג: פניו של איתמר בן גביר לא יוכלו להיות פני הציבור הזה. בסופו של דבר נצטרך לראות מסגרת פוליטית חדשה-ישנה, שתחזיר את הציונות הדתית, הביתה.