חוגגים את הזכות לשמוח

בכל ארבעה ביולי, לקראת סוף מהדורות החדשות בערב, יש אייטם קבוע על חגיגות יום העצמאות האמריקאי. בדרך כלל מראים בו את ההכנות לחגיגות ולזיקוקים, אולי איזו ברכה חגיגית מהבית הלבן, וגם דיווח על מסיבת הארבעה ביולי היוקרתית בשגרירות האמריקאית, שכל ישראלי בברנז'ה הפוליטית והתקשורתית נאבק כדי להשיג אליה הזמנה.

אני מביט בתמונות האלו, וגם באלו שמגיעות עשרה ימים אחר כך, ביום העצמאות הצרפתי, ואני לא יכול שלא להתמלא קנאה בחוגגים. אותם אמריקאים וצרפתים ודאי חווים קשיים, וכמובן שמתמודדים עם בעיות פרטיות ולאומיות, אבל העצמאות הזו שהם כל כך מהללים, היא מובנת מאליה. הם חוגגים אירועים שהתרחשו לפני כמעט 250 שנה, אירועים שתועדו בציורים וסיפורים, שהגיבורים שלהם לבשו כובעים מוזרים ודיברו בשפה שקשה היום להבין. מה לזה ולעצמאות שלנו, שעדיין יש בינינו כאלה שיכולים לספר כיצד לחמו באותה מלחמה, וכאלה שיכולים לספר שעמדו ממש בסמוך לאולם שבו התרחש האירוע ההיסטורי של הכרזת המדינה?

אצלנו בישראל בכל יום עצמאות יש תחושה שהדברים עדיין קורים; שהמאבק עדיין נמשך; שעדיין לא הגענו לגמרי אל המנוחה והנחלה. מה לעשות  - לעם שיש לו זיכרון היסטורי ארוך, שמחוייב לזכור, לספר ולחיות אירוע כמו יציאת מצרים שהתרחשה לפני יותר משלושת אלפים שנה – 77 שנות עצמאות הן ממש הווה. גם בשנים השקטות ביותר ידענו, שאת העצמאות שלנו אנחנו חוגגים בזכות הכוח הצבאי, ושאף אחד לא מבטיח לנו שהיא לא תעמוד שוב ושוב למבחן.

בשנתיים האחרונות הסיפור כמובן שונה לגמרי. את יום העצמאות הקודם ציינו (אני מתקשה לכתוב חגגנו) בצל ההלם מהשבעה באוקטובר, כאשר עשרות אלפי ישראלים תושבי הצפון והדרום עדיין חיו כפליטים בארצם. שנה חלפה, שנה שלמה שבה צה"ל פועל כמעט ללא מגבלות, ובין היתר שלח את סינוואר ונסראללה לגיהינום, ועדיין – עשרות חטופים נמצאים בשבי חמאס בתנאים שמזכירים לא את מלחמת העצמאות אלא את זו שהייתה כמה שנים לפניה, באירופה. בקצה השני של הארץ, המושבה מטולה, אחד מסמלי ההתיישבות הציונית, נותרת כמעט נטושה חצי שנה לאחר הפסקת האש בצפון. משבר אמון מול המדינה, על רקע חורבות, ומשפחות שלא מסוגלות לחזור ליישוב הצפוני ביותר בישראל.

ומעל הכל, בשבועות האחרונים מרחפת תחושה שאיבדנו את האיזון ואת היחסים שלנו עם האימפריה העולמית מאמריקה. כמה תקוות תלו כאן בחזרתו של דונאלד טראמפ לבית הלבן, והנה מתברר בתוך זמן קצר ש'ידידתנו הגדולה ביותר' היא לא ממש ידידה, אלא יותר בוסית: גם עסקת החטופים וגם המו"מ הישיר של ארה"ב מול איראן, נותנים תחושה חזקה, שעם כל הכבוד למדיניות של ישראל, העסק בכלל לא מתנהל מכאן. אנחנו יכולים לעשות קולות ולצאת בהצהרות, אבל בסוף העתיד שלנו יוכרע בתוך משרדים בוושינגטון.

אז עם כל מה שמתרחש כאן – איזו מין עצמאות אנחנו חוגגים?

ואז אני חושב על יום עצמאות אחר, כזה שלא יצא לי לחגוג – יום העצמאות הראשון של  ישראל. אנחנו מכירים את התמונות של מעגלי הרוקדים בחוצות הערים בכ"ט בנובמבר. אבל אז אפילו לא חגגו עצמאות אלא רק את הכוונה, את הסיכוי שאולי בעתיד תקום מדינה. ובמאי 1948, לאף אחד לא היה זמן לרקוד ולשיר כאשר צבאות ערב פלשו למדינה לפני שהספיקה לסגור יממה אחת של עצמאות. וביום ה' אייר תש"ט, המדינה היהודית היחידה בעולם חגגה יום הולדת עם נר נוסף לשנה הבאה.

היא עשתה זאת כשהיא עוד לא סיימה את מלחמת העצמאות הקשה שלה, שגבתה את חייהם של אחוז מהאוכלוסייה, כשהיא עוד לא חברה באומות המאוחדות, כשרוב מוחלט של תושביה נולדו בארצות אחרות, וכשהיא במצב כללי חמור עד בלתי נסבל. בשנים הקרובות חיכתה לה תקופת צנע מדכאת וגלי קליטה חסרי תקדים בהיקפם, שספק אם מדינה אחרת התמודדה איתם, ומי שהסתכל קדימה ידע עד כמה שברירית יכולה להיות העצמאות היקרה שזה עתה הושגה.

ועם כל זה – העם חגג. ברחובות ובכיכרות, בבתי הכנסת ובחדרי האוכל בקיבוצים, במחנות העולים וביישובי הגבול: אמנם לא היו אז פטישי פלסטיק והופעות אומנים ומנגלים למחרת, אבל אנשים יצאו לרקוד הורה, ושתו קצת יין או מה שהשאירו הבריטים אחריהם, והרגישו איזו זכות היסטורית גדולה נפלה בחלקם לחגוג את האירוע הזה.

כמו יום העצמאות הראשון

במובן מסוים, יום העצמאות הקרוב דומה ליום העצמאות הראשון ההוא. המדינה שלנו לא נולדה מחדש בשנתיים האחרונות, אבל היא נמצאת בתוך מאבק, וכמו אז היא חוגגת מתוך קושי, מתוך דוגמה חיה ומבעיתה למה שקורה כאשר היא לא מצליחה לקיים את החוזה בינה לבין האזרחים שלה, ומתוך דאגה לעתיד הקרוב והרחוק.

ודווקא משום כך החגיגות השנה חשובות במיוחד: יום העצמאות הוא הזמן שבו אנחנו נדרשים לעצור לרגע ולהביט במראה, לשאול את עצמנו לאן אנחנו רוצים להוביל את המקום הזה וכיצד המדינה שלנו אמורה להיראות. אנחנו אמורים לחגוג לא מתוך מחשבה שיכול היה להיות גרוע יותר, אלא מתוך ידיעה שיכול וצריך להיות טוב יותר, וכמו שלמדנו כל כך הרבה פעמים בהיסטוריה היהודית והישראלית – זה תלוי בנו.

ויש גם מעט אופטימיות לסיום: בתוך כל זה, קצת קל לשכוח את ההישגים האדירים שיש למדינה שלנו. לו היו מספרים לבן גוריון וחבריו באביב 1949 שישראל תחגוג 77 כשהיא שולטת ביהודה ושומרון ורמת הגולן ובכתר החרמון, כשהתוצר הגולמי לנפש יהיה גבוה מזה של מדינות כמו אנגליה, צרפת ואיטליה, וכשהמוביל הארצי שינה כיוון ומזרים מים לכינרת, וכשהידע והיזמות הטכנולוגיים שלה מפורסמים בעולם כולו – הם היו חותמים על כך בשתי ידיים.