אז האולימפיאדה מאחורינו, וזה אומר שיש לנו ארבע שנים שבהן לא נשמע (כמעט) על 'איפון', 'שיוט הגמר', 'בית הניחומים' ו'צוקהארה בגוף ישר'. לא נכיר מקרוב ענפי ספורט כמו התעמלות אומנותית ורכיבה על אופניים באולם, ולא נכסוס ציפורניים מול תחרויות שעד לפני יומיים לא שמענו עליהן.
מבחינת המשלחת הישראלית זו הייתה אולימפיאדה מוצלחת, למעשה הכי מוצלחת: כמות המדליות, כמות המשתתפים, הנבחרות והענפים בהם הגענו להישגים (לא רק ג'ודו ושייט), הראו שיש לספורט הישראלי עומק ואיכויות, והראיונות עם הספורטאים חשפו בפנינו שורה של אנשים מרשימים מאד, עם מחויבות ותודעה לאומית.
ודווקא על הרקע הזה, כאשר הספורט שלנו שובר שיאים, מגיעות קריאות ישנות-חדשות ודורשות בשם השוק החופשי להפסיק לממן את הספורט המקצועני בישראל: "המדינה שלנו לא צריכה לשלם לספורטאים, בשביל יש זה להם פרסים וספונסרים", הם אומרים, "מדוע שנממן מאמני ג'ודו ולא מורים לטנגו? מי יכול לקבוע מה יותר חשוב? הרי בסופו של דבר זה רק ספורט".
אני מודה שלאחר השבועיים שעברנו עם התמונות והשידורים מפאריס, העמדה הזו קצת מעצבנת אותי. כבר ברור שזה לא רק ספורט – זה לא איזה עניין זניח, של תרבות ריקה של 'לחם ושעשועים', שלמדינה ששקועה במלחמות אין פריבילגיה לעסוק בו. בקיץ הזה קיבלנו תזכורת למקום המרכזי שהספורט תופס בעולם, ולמה שהוא יכול להביא ולתרום כאשר מצליחים בו.
גאווה לאומית כפשוטה
מי שראה את החיבוק בין פיטר פלצ'יק למאמנו אורן סמדג'ה, שאיבד את בנו עומר בעזה לפני פחות מחודשיים, הבין את זה. גם מי שצפה בתום ראובני ניצב בראש הפודיום כש'התקווה' מתנגנת בחוף במארסיי. נבחרת ההתעמלות האומנותית, הלחימה של רז הרשקו וענבר לניר בג'ודו, ואפילו ההפסדים האמוציונליים - כולם גרמו לנו להתעלות והתרגשות, לכמה רגעים נקיים של אחדות.
זו הייתה גאווה לאומית פשוטה, כזו שלא זקוקה להסברים והצדקות. כשבמדינות ערב, שעברו משחקים אולימפיים מאכזבים מאד, שאלו איך יכול להיות, שישראל עם עשרה מיליון תושבים משיגה יותר מדליות מהאומה הערבית על מאות מיליוני תושביה, הם הבינו שגם זה סוג של עוצמה.
מי שראה את החיבוק בין פיטר פלצ'יק למאמנו אורן סמדג'ה, שאיבד את בנו עומר בעזה לפני פחות מחודשיים, חש התעלות והתרגשות, וגם כמה רגעים נקיים של אחדות
לא סתם סעודיה וקטאר משקיעות סכומים דמיוניים בספורט, ובאירוח תחרויות בינלאומיות. הן יודעות איזו משמעות יש לזה בעיניים בינלאומיות. רק תחשבו על מיליוני הצופים ברחבי העולם שנצמדו לתחרות ההתעמלות (אחד הענפים הכי נצפים באולימפיאדה) וראו את ארטיום דולגופיאט הנפלא זוכה במדליית כסף, ומפגין ספורטיביות למופת מול יריביו. אחרי שנה שכל אזכור של ישראל בתקשורת העולמית קשור בעזה או לבנון, פתאום מעפיל אתלט אדיר ואדם מדהים לפיסגת הטופ העולמי, ומביא את דגל ישראל למסך בהקשר אזרחי ותרבותי. יש לא מעט עדויות על כך שמשרד החוץ לא תמיד מתפקד, ואת משרד ההסברה כבר סגרו, אבל נראה לי שכמה מהספורטאים האולימפיים שלנו ממלאים את התפקיד הזה הרבה יותר טוב מכל מינוי ממשלתי.
ערכים של מצויינות והצלחה
אבל זו לא רק גאווה לאומית, שהיא כמובן דבר חשוב מאד. בתקופה שבה אנחנו רואים על המסך בעיקר פוליטיקאים, ושתוכניות ריאליטי פופולאריות מבליטות שקרים והתנהגויות מניפולטיביות, אנחנו מביטים מקרוב על הספורטאים, ועל הסיפור האישי של כל אחד מהם, שהוא בדיוק ההיפך מכך: ההשקעה האינסופית, המקצועיות והאימונים, ההבנה שנדרשת עבודה קשה ואין קיצורי דרך. יש כאן מסר ודוגמה אישית לערכים של מצויינות והצלחה, שכל כך חסרים לנו בעולם של קומבינות ופוליטיקה קטנה.
כן, כל זה עולה כסף. מיליונים רבים. כדי להביא ספורטאים לטופ העולמי צריך להשקיע בהם ובמעטפת שלמה של אימונים, ורפואה, ולוגיסטיקה, ואפילו אז אין תוצאות מובטחות.
אם מביטים על טבלת המדליות באולימפיאדה מגלים שלרוב מי שנמצא בצמרת הן מדינות עשירות ומצליחות, כאלו שיש בהן מתקנים ציבוריים מפותחים ותוכניות מצטיינים, כאלו שלאזרחים שלהן יש פנאי וחלומות ומסגרות מתפקדות להתמיד ולהתקדם.
זה אגב נכון לגבי כל תחום. כמו פרסי נובל או אירועים של אקזיט של חברות היי טק ישראליות, כך גם מדליות אולימפיות הן קצה של פירמידה, מקרים מיוחדים שיש מאחוריהם תשתית והצלחה הרבה יותר רחבות. האם מול כל הערכים האלו (עוד לפני שבכלל הזכרנו כמה יתרונות בריאותיים יש לעיסוק בספורט, וכמה חשוב שדור המסכים יקבל השראה להזיז את עצמו), יש עדיין כאלה שחושבים שזה לא עסק של המדינה?
בסופו של דבר מדינה היא לא סתם אוסף של פרטים, והיא לא רק ספקית של שירותי ביטחון. הוויכוח לגבי השקעות ציבוריות הוא חשוב ולגיטימי, וכמובן שתמיד צריך לעשות תיעדוף, אבל אחרי פאריס 2024 ברור שגם לספורט יש מקום חשוב בהתפתחות שלנו, ולוותר עליו תהיה טעות קשה, או במונחים ספורטיביים: גול עצמי מפואר.