ניצחון = הרתעה!

מאז מלחמת השחרור, ישראל ידעה כמה וכמה מלחמות ומבצעים גדולים שדרשו גיוסי מילואים והורגשו גם בעורף. זה תמיד לקח בין כמה ימים לכמה שבועות, ובמקרה הארוך ביותר חודשים ספורים (לבנון הראשונה).

כאשר אנחנו מתקרבים לשנה של מלחמה בכמה חזיתות, נדמה שכבר אין מי שמוכן להסתכן בתחזית לגבי סיום המלחמה הזו. התחושה היא שזה יכול לקרות בכל יום, אחרי הסכם דרמטי בתיווך אמריקאי אגרסיבי, וזה גם יכול להימשך עוד ועוד, למעיין מלחמת התשה, די דומה למה שקורה בחודשים האחרונים.

מה שלא עשינו בעזה עד עכשיו, כנראה שכבר לא נעשה, וקשה גם לראות איזה בליץ ישראלי בדרום לבנון. מי שבתחילת המלחמה תכנן שיבה לגוש קטיף והקמת התיישבות יהודית בעזה  - הדברים האלו חזרו לתחום החלומות: ברור שזה לא יקרה, ואין אפילו סיטואציה שתאפשר את התנאים להתחלתו של פרוייקט כזה. אז האם חזרנו למעשה לנקודת ההתחלה? לא. זה לא אותו חמאס, וגם לא אותה רצועת עזה של השישה באוקטובר, וזה גם לא אותו צה"ל שחזר אחרי כמעט שני עשורים למחנות הפליטים ולצירים ולמנהרות.

בניגוד לסכסוכים, מלחמות הן לא דבר נצחי, וגם מלחמת שמחת תורה תסתיים מתישהו. מתוך הדיונים שכבר מתקיימים אנחנו שומעים הדלפות ולפעמים גם הצהרות פומביות, שמדברות על כוח שהוא לא חמאס/חיזבאללה ולא ישראל, שאמור להגיע ולחצוץ בינינו לבין אוייבינו. המשימה הזו אמורה ליפול על הכתפיים של האו"ם, ארגון שלא בדיוק ידוע באהדתו לישראל, ושסוכנות שלו (אונר"א) היוותה בית למחבלי חמאס רבים לפני ואחרי השבעה באוקטובר.

גם אם נניח שהארגון הזה יעבור מהפך אידיאולוגי, די ברור מה עומד לקרות – זה יתחיל על פי התוכנית, אבל מהר מאד חמאס וחיזבאללה יבדקו את הגבולות של הכוח הזה ויגלו שהם די גמישים, שהרי אף אחד לא ייכנס מולם לעימות אלים. אולי נשמע איזה 'נו, נו, נו!" ממועצת הביטחון, תוך הדגשה ש'שני הצדדים צריכים לשמור על המחוייבות שלהם' וכו', אבל בפועל כוחות האו"ם יחזרו לעשות את מה שהם יודעים – שזה פחות או יותר כלום. זה לא איזה ניחוש פרוע אלא פשוט היכרות עם ההיסטוריה. פעם אחר פעם זה קורה, ועדיין חוזרים ברגעי משבר לרעיון הזה של חיילים מקצה העולם שיבואו וישמרו עלינו מפני האוייב שמעבר לגדר.

אין פתרון אחר

מלחמת לבנון השנייה הסתיימה באוגוסט 2006 עם החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם שהחליטה להוסיף עוד כחמישה עשר אלף חיילים לכוחות יוניפי"ל (כוח משימה מיוחד ללבנון), ולתת להם מנדט להתעמת עם חיזבאללה, למנוע העברות נשק אל תוך לבנון וליצור איזור מפורז בין גבול הצפון לנהר הליטאני. הכוחות אכן נפרשו, בשטח דרום לבנון נבנו מוצבי או"ם לבנים עם חיילים מגאנה, מאלזיה, הודו, נפאל, איטליה ומדינות נוספות, אבל חיזבאללה המשיך להסתיר נשק באזור. אם מישהו חושב שחיילים ממאלזיה יסכנו את עצמם בקרב מול חיזבאללה רק כדי למנוע תקיפה או ירי לעבר כוח צה"ל או יישובי הצפון, הרי שהוא זקוק לבדיקת מציאות. גם אונדו"ף, כוח המשקיפים של האו"ם ברמת הגולן, שנמצא שם החל משביתת הנשק שלאחר מלחמת יום הכיפורים, יעשה במקרה חירום את מה שהוא אמור לעשות - ישקיף. כמה מוצבי או"ם על ציר פילדלפי לא ימנעו שום מעבר נשק, וכמה מאחזים בתוך רצועת עזה לא ירתיעו שום כוח של חמאס.

מצד שני, החודשים האחרונים נתנו לנו להבין את המשמעות של כיבוש הרצועה והקמת ממשל אזרחי בעזה. גם ממשלת הימין על מלא, שהבטיחה לעצור כל אספקה לרצועה ונשבעה ששק קמח אחד לא יגיע לעזה, כבר מעבירה אספקה באופן קבוע, ולא רק של מוצרי יסוד בסיסיים. אז ששני מיליון עזתים יעברו להיות תחת אחריותנו המלאה (זה אומר מזון ובריאות ותשתיות וכל אספקט ציבורי)? לשם כך נצטרך לשעבד את הצבא, את המילואים ואת כל הכלכלה הישראלית. לאורך זמן, גם זה לא יקרה.

אז מה כן יעזור? ראשית ההבנה שבטווח הנראה לעין אנחנו נידונים לחיות במציאות ביטחונית חדשה ומאיימת. שנית, זו אותה מילה שנשחקה מאד בחודשים האחרונים: הרתעה.

כשחיזבאללה לא תקף אותנו 17 שנה ממלחמת לבנון השנייה, הוא לא עשה את זה בגלל שהוא האמין בשלום או חשש מכוחות האו"ם. המכה שספג ב-2006 גרמה לו להבין שהמחיר פשוט גבוה מדי. מאותה סיבה גם איראן, עד לאביב האחרון, מעולם לא העזה לתקוף אותנו בצורה ישירה.

כרגע לא נראה שיש לנו פתרון אחר מלבד הרתעה חזקה, וכדי שזה יקרה דרוש שינוי גדול באופן שאנחנו מנהלים את המלחמה הזו. בינתיים, ואת זה יודע כל תושב בגבול, ההרתעה פועלת הפוך.