עדיין לא ברור איך תיזכר כאן מתקפת התגובה של חיזבאללה לחיסול פואד שוכר והמבצע של חיל האוויר למניעתה או ריכוכה. האם מדובר בהצלחה טקטית וכישלון אסטרטגי? האם חיל האוויר השיב את ההרתעה שאבדה באוקטובר, או שאולי בכלל היה כאן תיאום שקט בין הצדדים כדי שכולם יוכלו לרדת מהעץ?
לא היו שם הרבה הפתעות. אפילו התגובה המוצדקת של תושבי הצפון על כך שאיום על תל-אביב גורר תגובה חריפה עשרות מונים מירי נמשך והרס של יישובים בגבול הצפון, הייתה די צפויה. מה שבכל זאת הפתיע אותי היה עצם הדיווח בתקשורת על כך שאחד היעדים של חיזבאללה היה מטה המוסד בגלילות. אולי ישנתי, אבל מתי בדיוק התחילו כאן לפרסם את מיקומו של מטה המוסד?
לפני מעט יותר משלושים שנה הצטרפתי כנציג גלי צה"ל לנסיעה ההיסטורית של ראש הממשלה יצחק רבין לסין. בזמן הטיסה ניגש אלינו העיתונאים אדם שהציג את עצמו: "שבתי שביט, ראש המוסד". זו הייתה תקופה שאף לא ידע (כלומר הרבה ידעו אבל אף אחד לא דיבר) מי ראש המוסד, ובכלל המילה הזו - 'המוסד' - הייתה נאמרת בלחישה, ובטח שאף אחד לא דיבר על מיקום המטה שלהם.
קצת קשה לשמור על סודות במדינה בגודל של מטר וחצי. אין לנו מרחבים להסתיר מתקנים סודיים, ואין לנו מספיק אנשים בשביל האנונימיות המוחלטת שדורשות העבודות החשאיות. נו, אתם יודעים איך זה – לכל אחד יש איזה בן דוד במוסד או שכן בשב"כ או ידידה שבדיוק אח של חברה של גיסתה יודע לספר איפה כל דבר נמצא. לפעמים אנחנו סתם עושים למודיעין של האוייב עבודה קלה עם ראיונות מיוחדים של בכירי מערכת הביטחון שחושפים יכולות ומקורות. זה קורה בשידור חי, בכתבות טלוויזיה, וגם כאן ב'מצב הרוח' (ברכות על הגיליון ה-800!).
ההילה הזו של המוסד והשב"כ, היוקרה והמסתורין, נבנתה גם מהעובדה שלא הכרנו את אנשי הארגון, לרוב גם לא לאחר פרישתם. באינסוף הפאנלים החדשותיים שמתנהלים כאן בשנה האחרונה, יוצאי שב"כ ומוסד תפסו מקום של פרשנים, עוד פנים מוכרות על המסך. ומה לעשות – גם הם מדברים לפעמים שטויות, ואפילו על מה שלא כל כך כדאי לדבר.
ובכל זאת, נדמה שאפילו במושגים הרופפים מאד שלנו כבר הכל הופך לגלוי, ואין לנו כאן את מי או את מה להאשים מלבד את התרבות הישראלית שלנו.
אני חושב על כמות הפעמים שפורסמו שמות של נופלים עוד לפני שהתקבל אישור מהמשפחה, על הרשימות שרצות בווסטאפ ובטלגרם, על כתבים שממהרים לפרסם ראשונים ידיעות עם פוטנציאל פגיעה אישית או מבצעית. כמה מהם שילמו על כך מחיר?
ב-33 שנות עבודתי ככתב בצפון דיווחתי לצערי על מאות אירועים עם נפגעים, וגם אם זה לקח שעות ארוכות – היה ברור לכל הכתבים שאף אחד לא פוצה פה עד שאין הודעה רשמית של צה"ל. היום רצים לפרסם שמות ונפגעים כאילו מדובר באיזה סקופ עיתונאי ולא בדיני נפשות.
החיילים מסייעים להאג
אם האוייבים שלנו זקוקים לקצת מודיעין בסיסי על התפרשות צה"ל וסדר הכוחות שלו, הם רק צריכים לעלות לרכבת ישראל לכמה נסיעות, רצוי בימי ראשון וחמישי. רק מהשיחות בין החיילים (לפעמים מספיק אפילו לשמוע שיחת טלפון במעמד צד אחד), אפשר לקבל תמונה די מדוייקת.
אבל איך נוכל לבוא אליהם בטענות, כאשר זו התרבות מלמעלה? אנחנו נמצאים בזמנים שבהם שרים וחברי כנסת חושפים מיקומים של כוחות ומבצעים, וכמובן מדליפים בלי בושה מפורומים סודיים.
ישראלים לא ידועים בתור עם שאוהב לסתום את הפה, ותמיד היה לנו את 'רב סרן שמועתי' וכל מיני אנשים שמתרברבים בחיבורים לצמרת או בקרבה לסודות, אבל בעידן הרשתות החברתיות זה כבר סיפור אחר לגמרי: מגיעים חיילים לרפיח או לחאן יונס, ועושים את מה שצעירים בכל העולם עושים - מצטלמים ומעלים לסטורי. לפעמים אפילו מוסיפים איזה משהו מצחיק, אולי קצת עוברים את גבול הטעם הטוב (בכל זאת, חיילים במצב יוצא דופן) ושוכחים מזה.
הדברים הללו עלולים לשמש נגדם יום אחד בתביעה בחו"ל, ובמקרה הגרוע יותר להשחיר את פני המדינה במדיה העולמית. ישראל יכולה לנהל מאבק הסברתי ארוך ויקר, ואז תמונה אחת של חיילי צה"ל עם קוראן (בצילום עצמי כמובן!) מחרבת את הכל.
אין מה לעשות – כשהתרבות היא להוציא את הכל החוצה, לדווח בכל רגע מה אתה עושה ומה אתה חושב – מאד קשה לשמור על עמימות וסודיות. אבל כפי שראינו בשמחת תורה, כמה שחשוב לשמור על הסודות שלנו, יותר חשוב לגלות את אלו של האוייב. נקווה ששם אנחנו עושים עבודה טובה יותר.