זה למעלה משנה מתנהל בישראל (ובמקומות נוספים בעולם), אחד הקמפיינים המושקעים, העוצמתיים, המרגשים וקורעי הלב שהיו כאן מאז ומעולם – הקמפיין להחזרת החטופים שנמצאים בשבי החמאס החל משמחת תורה אשתקד.
כבר בימים הראשונים, כאשר כולנו עדיין היינו תחת הטראומה, ואפילו לא היה ברור כמה חטופים נמצאים בעזה, מי מוגדר חטוף ומי נעדר, ומה עמדת ישראל הרשמית מול המצב חסר התקדים הזה (גם ברמה העולמית), החלה להתגבש במשפחות החטופים הבנה שהמצב המבעית והבלתי אנושי שלתוכו נקלעו בעל כורחן דורש פעולה מאוחדת, כלפי חוץ וכלפי פנים. מכאן, בסיוע של אינספור אנשים וגופים, החלו להתארגן פעילויות ופרויקטים בקנה מידה עצום: החל מהפגנות, דרך מיסוד 'כיכר החטופים' בתל אביב והמיצגים שבו, נוכחות תקשורתית תמידית של משפחות החטופים - ועד למסע שתדלנות בינלאומי באו"ם ובבירות המערב. אין אבן שלא נהפכה בניסיון לקדם את החזרת החטופים בעסקה. מאות אלפי אנשים מסתובבים בישראל עם סיכת החטופים. אין מוסד או טקס שבו הסרט הצהוב לא נוכח ברמה כזו או אחרת. וגם בתוך הבתים, באירועים כמו חגים ושמחות, מוזכרים תמיד אלו שנמצאים בצד השני של הגבול, מתחת לאדמה בעזה כבר יותר מדי זמן.
במובן מסוים הקמפיין לשחרור החטופים נחל הצלחה גדולה: בכל סקר ומשאל, שחרור החטופים נשאר קונצנזוס כמעט יחידי בקרב אזרחי ישראל. האחוזים יציבים, התמיכה בעסקה, על אף מחירה הקשה והמחריד (שחרור מחבלים כבדים, מענה לדרישות חמאס) נותרת יציבה, והתפיסה לפיה אין ניצחון או אפילו חזרה לשגרה ללא חזרת החטופים, קנתה אחיזה איתנה מאד בכל שכבות הציבור.
ובכל זאת, ישנה זירה אחת שבה כל המאמצים האלו נכשלים, כמו חומה בצורה שאליה הכל מתנפץ: הזירה הפוליטית.
כואב לכתוב את זה, אבל ככל שהקמפיין לשחרור החטופים הצליח בקרב הציבור, כך הוא נכשל אצל הפוליטיקאים. תמיכה ציבורית זה חשוב, כולם קוראים סקרים וגם לפעמים פועלים על פיהם, אבל גורל החטופים לא יקבע במשאל עם או בסקר טלפוני, ואפילו לא בקלפי – אלא בקבינט, ואחר כך בממשלה, ולבסוף בכנסת – גם אם לא באופן ישיר. לראש הממשלה יש כרגע מספיק אצבעות להעביר עסקה, אבל לא להחזיק את הקואליציה שלו במקרה כזה, והעובדה הזו לא השתנתה מאז השמונה באוקטובר אשתקד.
אני רואה את כל הניסיונות שעושות משפחות החטופים בכיוון, ובאמת שכואב לי עליהן: השר בצלאל סמוטריץ' מגיע לביקור בניר עוז, מביט על תאי הדואר שעליהם מסומנים שמות כל החטופים וההרוגים מאותה שבת, משוחח עם אנשים שיקיריהם נמצאים בעזה, ויוצא לתקשורת עם משפטים כמו 'מי שמגיע לכאן יוצא מכאן אחרת', אבל תמיכה בעסקה? לא זז מילימטר.
וההשתדלות מול ש"ס ויהדות התורה, שתי מפלגות שלא מביעות כל התנגדות עקרונית לעסקה, וחלק מחבריהן אפילו מצהירים על נכונות לשלם מחירים למען הערך היהודי של פדיון שבויים, יהיו מוכנות לפרק קואליציה על עשרים דברים עליהם אחרים – ועניין החטופים לא יהיה אחד מהם.
יש רק כתובת אחת
כשאני שומע על אנשי ניר עוז ועוטף עזה והמפגשים שלהם עם אנשי גוש עציון ונציגים רבים מהציונות הדתית הלב מתרחב. כך בדיוק נראית אחדות העם המפורסמת שכל פוליטיקאי מעלה על נס אבל לא עושה דבר בנידון. אני באמת מאמין שיש כאן תזוזה מסוימת, קירוב בין שני קהלים שיותר מדי זמן היו מרוחקים בחשדנות ואפילו שנאה, אבל גם עוד מאה מפגשים (חשובים!) כאלה לא יקרבו את שובם של החטופים.
בניסיון נואש להזיז דברים, התקיימה אפילו פגישה בין אחת משורדות השבי לבין השר איתמר בן גביר, שלא הצליח להתעלות והעליב את האשה לאורך כל הפגישה, גם לאחר שסיפרה לו על ההשפלות והתקיפה שעברה בעזה.
בסופו של דבר ישנה כתובת אחת לכל התקוות והחלומות והדרישות של משפחות החטופים, ושל כל מי שדורש עסקה עכשיו – וזה הבית בבלפור, או בקיסריה. ואולי אפילו גם במיאמי.
גם משפחות החטופים יודעות שהגענו לסוף הקמפיין. אין צורך יותר לעורר מודעות או להכשיר את דעת הקהל. היא כבר שם. אין טעם בהפגנות באיילון או במחאות מול הכנסת, ואין מיצג או רעיון מקורי אחר שיזרז את חזרתם של מי שנמצא בגיהינום כבר הרבה יותר מדי זמן.
כל כך הרבה כאבי לב ואכזבות ידעו משפחות החטופים בשנה האחרונה, כל כך הרבה אנרגיה שהושקעה עבור המטרה החשובה מכולן, וכל המאבק שניהלו עד עכשיו ראוי להערכה, ולעתים גם להערצה. אבל זה הזמן להחליף אסטרטגיה. לטוב ולרע. ראש הממשלה נתניהו אחראי על כל דבר שישראל עושה במלחמה הזו, ובדרך הארוכה לסיים אותה. זה כמובן נכון גם לגבי הסוגייה הקשה והכואבת ביותר שאנחנו מתמודדים איתה.