לפעמים אני מדמיין איך יתייחסו בעוד עשרים ושלושים שנה לכל האירוע המתמשך שאנחנו חיים בתוכו. איך יתארו את ההיסטוריה הזו, למשל בבתי ספר: הרי כל האירועים מונחים לפנינו, מתועדים ומוקלטים. אבל העניין הוא שיש כל כך הרבה דברים שמתרחשים וכל כך הרבה זוויות, עד שממש קשה לדעת מהיכן להתחיל: זירות בעזה, לבנון, יהודה ושומרון, איראן, סוריה, תימן(!), עשרות חטופים, מהלכים בינלאומיים דרמטיים, משבר פוליטי, גיוס מילואים היסטורי – הכל תלוי בהכל, מין משוואה מסובכת שכל משתנה שלה משפיע על התמונה הגדולה.
ובכל זאת, בשבועות האחרונים השיח הציבורי מתלכד ונאסף למקום אחד – ציר פילדלפי. לא שמענו עליו הרבה לאורך המלחמה, בטח שלא בהשוואה לחאן יונס או רפיח. אבל ברגע שראש הממשלה הקדיש תדריך שלם לחשיבות הדרך הלא מאד ארוכה הזו, היא הפכה להיות לא רק נקודת ההכרעה הטקטית אלא גם הסמל הגדול של נוכחות צה"ל ברצועת עזה. כל דיון ביטחוני היום מתחיל ומסתיים סביב ציר פילדלפי, החשיבות שלו, והתוכניות של ישראל לגביו בעתיד, עד ששאר הדברים שמתרשים כאן הפכו למשניים.
אז זו הזדמנות טובה להזכיר שישנם עוד אזורים בוערים, ועוד סוגיות קריטיות, ועוד צירים שהנוכחות של האוייב בהם מאיימת על יישובים ישראליים. למשל, ציר משגב עם–עדייסה, או ציר מטולה–אל חיאם, ציר יראון–מארוס א ראס בגזרה המרכזית, ואפילו ציר עין זיוון–קוניטרה.
אנחנו לא שומעים על המקומות האלה כמו ששומעים על פילדלפי, אבל בכל המקומות האלה (או בקרבתם) ישנם מאות מחבלים, שהיו, ואולי גם יהיו, מוכנים בכל רגע לחדור לשטח ישראל, ולבצע זוועות בנוסח שבעה באוקטובר.
לכל אחד מהצירים האלה יש פוטנציאל להפוך להיות מלכודת מוות לחיילים ואזרחים. מכל אחד מהם עלולה להיפתח הרעה. אז לא נותר לי אלא לשאול, מדוע שם אין נוכחות ישראלית? מדוע לא מדברים על כיבוש והחזקה של הצירים האלו, או אפילו לא על פעולה ישראלית קרקעית מוגבלת? הרי הרעיון בהתעקשות על נוכחות ישראל ברצועת עזה פשוט והגיוני: כדי למנוע טבח באזרחים שלנו, אנחנו צריכים לשלוט בשטח המסוכן ולמנוע מהאוייב התעצמות ושיפור יכולות. אז מדוע מה שכל כך ברור בדרום אפילו לא עולה על הדעת כשמדובר בצפון?
נדמה לי שכבר ברור לכולם שאם וכאשר ישראל תעזוב את ציר פילדלפי ורצועת עזה, הסיפור יסתיים: גורמי טרור יחזרו לרצועה, בדיוק כמו שחיזבאללה חזרו לגבול אחרי מלחמת לבנון השנייה. לא רק חמאס ייכנסו לשם; גם עיתונאים מכל העולם יוזמנו לרצועה ואחרי שהם יציגו את ההרס העצום שצה"ל הותיר שם, וידגישו את כמויות הנפגעים האדירות, כנראה שדעת הקהל העולמית לא תאפשר לנו לחזור לשם בגיבוי בינלאומי.
הרתעה חשובה משטח
לא צריך להיות גאון אסטרטגי בשביל להבין שאנחנו בבעיה לא פשוטה: המלחמה שלנו לא מתנהלת רק בזירה אחת, וכנראה שגם לא תתנהל כך בעתיד הקרוב. מכל מקום מנסים לפגוע בנו, וגם אם נחסום בהצלחה צד אחד – המתקפות ימשכו. כך, פתרון נקודתי של בעיה טקטית בעזה, יעביר את המשקל ללבנון, ואז לסוריה ולבסוף לאיראן, שהסירה מעליה את המגבלות בשנה האחרונה בכל הקשור לפגיעה ישירה בישראל. לא נוכל להמשיך לכבוש ולהשתלט על שטחים בכל מקום שבו מאיימים עלינו, כי אין לדבר סוף והכוח שלנו בכל זאת מוגבל.
מה זה אומר? ששטח לא יספק את התשובה – רק הרתעה.
כרגע לא יורים על ריכוזי אזרחים, מעבר לאותה רצועת ביטחון אומללה שישראל ייסדה, ולאחרונה הכניסה אליה גם את צפת, ולא חודרים רגלית משטח לבנון, בגלל שנסראללה יודע שביירות תבער, והכוח שבנה במשך עשרות שנה יהיה בסכנה. באופן דומה, אירגוני טרור לא חודרים מסוריה לכיוון רמת הגולן, משום שאסד יודע שבמצב כזה שלטונו יהיה בסכנה, והתקיפות שלנו בסוריה יוכלו להגיע גם לארמון שלו ולא רק למתקנים צבאיים.
אבל לצערנו העסק הזה עובד גם הפוך – גם אנחנו מפחדים לפעול בעומק לבנון ולפגוע במטרות אזרחיות (או חצי אזרחיות) מחשש לתגובה הרסנית של חיזבאללה בישראל: מתחילת המלחמה קראנו ושמענו ללא הפסקה על תרחישי אימים של מלחמה עם חיזבאללה, החל מ'תרחיש עלטה' של פגיעה קשה בתשתיות, דרך עשרות אלפי טילים שיוכלו לפגוע בכל מקום במדינת ישראל ועד לכוחות קומנדו שיחצו את הגבול ויגיעו ליישובים.
המלחמה הזו לא תיגמר בהישג אסטרטגי של חיסול או כיבוש, לא במספר ההרוגים בעזה או במנהרות שנצליח להרוס. היא תיגמר כשנצליח לייצר הרתעה ומאזן אימה שייצרו כאן שקט לשנים הקרובות – עד הפעם הבאה.