מאז המהפך ב-1977 הצליחו החרדים לבסס את הדימוי המוטעה שהם לשון-מאזניים ולכן חייבים להיענות לכל גחמה שלהם. בכל מערכת בחירות הופיעו כמה מנציגיהם והצהירו בניסוח מעורפל שהם 'מדברים עם כולם', 'פתוחים להצעות מכיוונים שונים', וכיוצא באלה ניסוחים המתאימים ללשון מאזניים פוליטית.
אולם לשון מאזניים אמיתית מתקיימת כאשר מפלגה אכן מסוגלת להעניק את הרוב פעם לגוש פוליטי זה ופעם לגוש פוליטי אחר. מכאן כוחה המשמעותי, במיוחד בפוליטיקה דו-גושית. אלא שהחרדים לא באמת היו כאלה כמו הדימוי שיצרו בהצלחה. מלבד ש"ס בממשלת רבין, וגם זאת רק לאחר שהשמאל השיג גוש חוסם עם הערבים בלעדיהם, מעולם לא קרה שהחרדים העניקו את הרוב לגוש השמאל. בכל פעם שהושג רוב לגוש הליכוד ולחרדים, זו הממשלה שקמה, ולא אף ממשלה אחרת שגם היא יכלה לקום אם החרדים היו מוכנים לכך.
מדוע, אם כן, הדימוי המוטעה כל כך הצליח? מכיוון שהחרדים אכן נטו להצטרף לכל ממשלת שמאל אם זו רק הסכימה לקבל אותם. ויש לדייק היטב: הם היו מוכנים להצטרף לממשלת שמאל רק לאחר שזו כבר השיגה את הרוב הנדרש או גוש חוסם בלעדיהם, ואז הצטרפו. אולם, כאמור, מעולם הם לא היו אלה שהעניקו את הרוב לשמאל כלשון מאזניים. המקרה הקרוב ביותר לכך היה בתרגיל המסריח של 1990, אך המהלך כשל.
ההקדמה נועדה להבהיר שהאיומים העכשוויים של החרדים לא אמורים להפחיד את הליכוד.
ראשית, בתהליך ארוך ועקבי הפך הציבור החרדי לימני בדעותיו. בכל סקרי העמדות שנעשו במהלך השנים התברר שהציבור החרדי הוא הציבור הימני ביותר, אפילו יותר מהדתיים הלאומיים שאצלם יש מיעוט המגדיר עצמו כמרכז.
שנית, הליכוד מזוהה כמפלגה של המסורתיים וכמפלגה המזוהה עם כיבוד המסורת. זאת בניגוד לשמאל, המזוהה בעיקר כחילוני וכבעל עמדות חילוניות בכל הנוגע למרחב הציבורי.
ולבסוף, המפלגה החרדית הגדולה, ש"ס, נהנית מתמיכה של מצביעים רבים שאינם חרדים, מסורתיים או דתיים. תמיכתם לא מובטחת כלל בכל מקרה של ניסיון להעניק את השלטון לגוש השמאל. ייתכן שגם יהדות התורה האשכנזית תופתע לגלות שמהלך כזה עלול להביא לאובדן מסויים של קולות.
ומכאן לחוק המכונה חוק 'הגיוס' או חוק 'ההשתמטות'. היטיב למצות את העניין שלמה פיוטרקובסקי ממקור ראשון כאשר קבע כי החוק הוא לא זה ולא זה. הוא לא חוק 'גיוס' משום שהוא לא יביא באמת לאיזשהו גיוס משמעותי של חרדים רק בגלל המכסה שנקבעה בו. כל המכסות שנקבעו בכל הוועדות לא הועילו מאומה בעבר. לכן גם הקביעה שיגוייסו כביכול 3,000 או 4,000 כי זה מה שצה"ל מסוגל לגייס בשנה, היא עורבא פרח.
זהו גם לא חוק 'השתמטות', מכיוון שאין שום צורך בחוק כדי להשתמט. עובדה היא שעד כה עבר כבר לא מעט זמן ללא חוק, וההשתמטות פשוט נמשכת. אכיפת גיוס מעולם לא נועדה ולא תהיה אכיפה על קבוצה חברתית גדולה.
לחוק יש רק תכלית אחת ויחידה: להחזיר לחרדים מגוון רחב של תקציבים, הטבות והנחות שכרגע הם מנועים מהם בגלל היעדרו של חוק. לכן נותרה רק השאלה המוסרית, הערכית, העקרונית והמעשית: האם ייתכן שכאשר העול הכבד של שירות משמעותי ומסוכן נופל על מעטים, מעטים מדי, ראוי להעביר חוק המחזיר מגוון הטבות לקבוצה הדורשת פטור באופן קבוצתי וגורף? בלי קשר לממד המעשי של הדברים, התשובה העקרונית לכך חייבת להיות שלילית (בטור הבא תוצג הצעה להתמודדות עם הסוגייה).