"אנחנו הרוב!!!", צווח יאיר לפיד ביותר מקורטוב של היסטריה מעל בימת הנואמים באחת ההפגנות האחרונות. גם בפרסומי חלק מארגוני המחאה, חוזר על עצמו שוב ושוב הטיעון שהם הרוב. פעמים שזה מוצא ביטוי בתיאור העצמי של פעילי המחאה כאילו הם מייצגי העם.
התגובה האוטומטית לטיעון זה במחנה הלאומי בדרך כלל היא, שהתקיימו בחירות חופשיות והתוצאות שלהן הן היחידות הקובעות באמת מי הרוב. זהו עיקרון הרוב הידוע, וזו מהות הדמוקרטיה. כך, לדוגמה, אף אחד לא יטען בין מערכות בחירות, שהרוב הקובע באופן מעשי הוא הרוב בסקרים הפוליטיים השונים המתפרסמים שוב ושוב.
אולם את הטיעון של פעילי המחאה שהם עצמם מהווים רוב, זאת לעומת הממשלה הנבחרת המייצגת לכאורה מיעוט, יש להבין לאור המשמעויות של המושגים רוב ומיעוט.
בסוציולוגיה ידועה ההבחנה בין רוב ומיעוט דמוגרפיים, לבין רוב ומיעוט סוציולוגיים. הדמוגרפיה עניינה במספרים ובכמויות בלבד, והיא פשוטה יחסית לבדיקה. כך, לדוגמה, בחירות מבהירות מבחינה כמותית איזה מחנה מהווה רוב דמוגרפי בקרב הבוחרים, ואיזה מחנה מהווה מיעוט, וכתוצאה מכך מי מרכיב קואליציה ומי הולך לאופוזיציה. אולם הסוציולוגיה עניינה גם בשאלה עד כמה ובאיזו מידה קבוצות נמצאות ונגישות למוקדי כוח והשפעה שונים בחברה. וכאן יכולים להתגלות פערים גדולים. רוב דמוגרפי עשוי להיות מיעוט סוציולוגי בגלל ריחוקו ממוקדי כוח והשפעה; ולהיפך, מיעוט דמוגרפי עשוי להיות רוב סוציולוגי בגלל שליטתו ונגישותו למוקדי השפעה.
נשים, לדוגמה, מהוות מעט מעל מחצית מהחברה, ולכן הן רוב דמוגרפי, גם אם קטן מאוד. אולם הן מהוות מיעוט סוציולוגי כאשר בוחנים את מספר הנשים במגוון מוקדי כוח והשפעה כמו בכנסת, בממשלה, באקדמיה, בעסקים וכיוצא באלה. הערבים בישראל, כדוגמה אחרת, מהווים במקביל הן מיעוט דמוגרפי והן מיעוט סוציולוגי.
כאשר יאיר לפיד צווח 'אנחנו הרוב!', הוא למעשה צודק במובן אחד חשוב, אך כמובן מעוות, שהמודעות הציבורית אליו גברה מאוד לאחרונה. מצביעיהם של לפיד ומפלגות אופוזיציה אחרות כמו המחנה הממלכתי ומפלגת העבודה אכן מהווים רוב סוציולוגי ברור ואפילו מוחץ במגוון מוקדי כוח והשפעה. אם נשים קלפיות בפתחי המחלקות באוניברסיטאות בישראל, התוצאות לא יהיו סתם רוב מוחלט למפלגות האופוזיציה, אלא קרוב יותר לתוצאות כמו בבריה"מ, במצרים או בסוריה. והתוצאות האלו יהיו שונות כמובן מאלו שהיו מושגות בקרב הסטודנטים.
כל אחד מוזמן לחשוב על התוצאות במוקדי השפעה נוספים דוגמת אמצעי התקשורת, בכירי הרשות השופטת והפרקליטות, בקרב בכירי המנהל הציבורי וכיוצא באלה. במילים אחרות, אנשים המשתייכים בוודאות למיעוט דמוגרפי במבט כללי על החברה, מהווים רוב מוחלט, פעמים מכריע, בדרגות הגבוהות במרחבים שונים המהווים מוקדי כוח והשפעה. יתר על כן, ככל שאנשים חיים את חייהם באותן בועות סוציולוגיות של מוקדי השפעה, תחושת היותם רוב כביכול, גדלה עוד יותר.
את המאבק של המחנה הלאומי יש לראות כמאבק על צמצום הפער בין היותו רוב דמוגרפי המנצח בבחירות, לבין היותו מיעוט סוציולוגי במגוון מוקדי השפעה. יש להודות שבמוקדי השפעה מסוימים הפערים הם כל כך גדולים, שקשה לדבר על ביטול וסגירת אותם פערים, אלא רק על צמצומם בטווח הקרוב.
בהקשר זה בולטות וחשובות מערכות הפרקליטות והמשפט. מדוע? מכיוון שהם מוקדי השפעה שהתערבותם בעיצוב מדיניות ותקיעת המקלות בגלגלי הממשלה הנבחרת, היו לא רק הבולטות ביותר, אלא גם הבוטות ביותר. לכן, המחנה הלאומי חייב להמשיך במאבק ליצירת גיוון ואיזון ההרכב האנושי של בית המשפט העליון ובכירי הפרקליטות.