בשנים האחרונות ניכר יחס הפוך בין השימוש הגובר במושגי הממלכתיות לבין קיומה ויישומה בפועל. רבים מתהדרים יותר ויותר בשמה של הממלכתיות כמיצגיה האותנטיים כביכול, אולם בפועל מגלים התנהגות אנטי ממלכתית בוטה.
בתוך זמן קצר מאוד מרגע שיצאה ההכרזה על ארגון טקס הזיכרון לאירועי ה-7 באוקטובר, פורסמו הודעות החרמה מהכיוונים הצפויים שהחרמת היריב הפוליטי היא מהות פעילותם. מכיוון אחד היו המחרימים פעילי מחאה ותיקים ומוכרים מזה שנים, שאליהם, לצערנו, הצטרפו חלק ממשפחות החטופים והנפגעים. מכיוון אחר היה זה יו"ר האופוזיציה, תפקיד רשמי וממלכתי במדינת ישראל, שהבהיר כי "לא אשתתף בטקס לציון השבעה באוקטובר של מירי רגב... הממשלה הזו אינה לגיטימית ואינה ראויה לזכרם .הטקס היחיד שממשלת נתניהו והקיצונים יכולה וצריכה לעשות זו התפטרות והודעה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית." הטקס בעיניו איננו ממלכתי אלא של אישיות מסוימת בממשלה. ואם חשבנו שאולי החלפתה תועיל, הוא מבהיר שהממשלה כולה לא לגיטימית. פשוט כך.
אחת מפעילות השמאל הודתה לפני כמה חודשים שהלגיטימיות של ממשלת ימין, כל ממשלת ימין, היא רק לגיטימיות פורמלית, טכנית, נשענת על רוב מספרי, אבל לא לגיטימציה מהותית. כך זה כאשר מחרטטים במשך שנים את ההבחנה כביכול בין דמוקרטיה מהותית לדמוקרטיה פורמלית. לקשקושים האלה יש נטייה לגלוש לעוד ועוד תחומים שיש להם מכנה משותף אחד: רצון העם ורצון הרוב בבחירות הם משניים ופחות חשובים לכאורה, ומה שאנחנו, האנשים הנכונים, חושבים, זה הדבר האמיתי כביכול, המהותי לכאורה.
בשנים האחרונות חל גידול משמעותי בשימוש במושגי הממלכתיות. ההיבט החיובי בכך הוא בסימן שמדובר במושג חיובי וחשוב שכולם מנסים להתהדר בו. פרופ' דני סטטמן מצא בארכיון העיתונות, שבמחצית השנייה של שנות ה-60 הופיעה הממלכתיות יותר מ-800 פעם. מאז המושג הלך ודעך, עד שבסוף שנות ה-90 לא הופיע כלל. עתה אפשר לומר שמעולם לא השתמשו רבים כל כך והרבה כל כך במונח.
אלא שהשימוש הרב שנעשה במונח בעייתי במידה רבה. בסקירתו את השימוש במושג הממלכתיות, מעיר סטטמן, בצדק רב, כי בשל עמימות המושג ומשמעויותיו הרבות מתעורר החשד שהוא משמש בעיקר לצורכי פולמוס פוליטי. כדי ליצור לעצמם דימוי חיובי, גורמים שונים – פרטים, קבוצות, ארגונים ומפלגות - נוטים להעיד על עצמם שהם הם הממלכתיים, זאת לעומת האחרים המתוארים כבלתי ממלכתיים. גם אם לא ברורה משמעות האמירה נגד גורם כלשהו על כך שאיננו ממלכתי, ברור לגמרי שמדובר בביקורת חריפה עליו (דני סטטמן, ממלכתיות, 'הדתה' ודתיים בצה"ל, ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות 139, 2019).
ממלכתיות במובנה הבסיסי ביותר היא ראיית טובת המדינה על פני ראייה מפלגתית צרה. בזמנים של עימות ביטחוני זה ניכר בגיבוי האופוזיציוני לממשלה, במיוחד ובעיקר כאשר מדובר במלחמה הנתפסת כקיומית ממש. כל אחד מוזמן לנתח את מצב הממלכתיות בקרב גורמים שונים באופוזיציה. בתחום הטקסים הממלכתיים שהמדינה מארגנת, כל החרמה פירושה אנטי ממלכתיות המשקפת את תפיסת העומק 'המדינה זה אני', ולכן 'הממלכתיות זה אני'. הממלכתיות איננה ממלכתיות כבקשתך ואיננה ממלכתיות על תנאי שרק אדם מסויים יארגן את הטקס או שרק ממשלה מסויימת תהיה אחראית על הטקס, ולא אחרת.
ייאמר מיד שבדמוקרטיה אפשר וראוי להעביר ביקורת גם על הטקסים השונים. סביר גם שרבים מתומכי המחנה הלאומי לא אוהבים את הבחירות הנוגעות לטקס המתקרב. אולם הממלכתיות מחייבת שלא לנקוט מיד בהחרמת הטקס, החרמה המשקפת אנטי ממלכתיות.