שיח קץ הדמוקרטיה כבר עמד במוקד טור זה לא מעט פעמים לאורך השנים. הסיבה לכך פשוטה: השיח הזה שזכה למגוון שמות - קץ הדמוקרטיה, הדמוקרטיה מידרדרת והדמוקרטיה בסכנה – עולה ויורד בקביעות במשך שנים רבות, במיוחד מאז המהפך הפוליטי בשנת 1977. כהקדמה לסוגיה בהופעתה העכשווית רק נזכיר שהשיח הזה לא המתין לרגע, אפילו לא לכמה חודשים לאחר המהפך במאי 1977. כבר באותו חודש ממש, פחות משבועיים מאז שנודעו תוצאות הבחירות, השיח הזה החל במלוא עוזו.
ומי שמעריך שאולי חלו שינויים כאלה ואחרים בעולם המונחים ובאופן תיאור הדברים, ימצא שעולם כמנהגו נוהג. איתן אורקיבי ואורי כהן, במחקרם על יחס האינטלקטואלים למהפך, מצאו שביקורת השלטון החדש חרגה בהרבה מבירור העמדות הפוליטיות או המדיניות הצפויה. המהפך תואר "במונחים של 'הטוב' מול 'הרע'; 'הדמוקרטי' מול 'הדיקטטורי'; 'החילוני הנאור' מול 'הדתי הקנאי'; 'הרציונלי' מול 'האמוציונלי'... הממחיש את העימות והמתח שבין 'הגישה המדינית המתונה' לזו המקדמת 'אפוקליפסה עכשיו'".
'הפשיזם', כמונח לתיאור מחנה הימין, היה שם תמיד בשיח הזה, מאז ימי ז'בוטינסקי. המונח הזה נותר בתפקידו כמונח משמיץ ומפחיד עד לימינו. אלא שבמהלך השנים נראה כי התחולל שינוי מסוים. גם אם מדי פעם שמענו פה ושם השוואות מרומזות או ישירות לנאציזם עצמו, השבוע נדמה שהוסרו כל המגבלות. הבוטה ביותר היה אילן שילוח, מאנשי הפרסום הבכירים בישראל, שבציוץ שנמחק בינתיים דיבר במפורש על היטלר והימלר בהקבלה ישירה לנתניהו ובן-גביר. זה היה מספיק בוטה כדי שנציגי היועמ"שיה יישאלו, מדוע ואם בכלל יש כוונה לפתוח בחקירה על הסתה. פובליציסטים אחרים, היסטוריונים בגרוש, הסתפקו בתרגיל הנפוץ ביותר בתחום: אזכור שנות ה-30. הקוראים כבר יבינו לבד. דומה מאוד לזיהוי התהליכים של מי שהיה כאן סגן הרמטכ"ל והפך בינתיים ליו"ר השמאל הקיצוני בישראל ולאחד ממנהיגי האנרכיסטים הדוגלים במרי אזרחי.
גיוס גרמניה למאבקים הפוליטיים והמשפטיים החל כבר מזמן. היה זה אהרן ברק שניסה להסביר לנו את השטות ההיסטורית לכאורה "שאם היה אז לגרמניה בית משפט חזק וביקורת שיפוטית, אפשר היה למנוע את היטלר". נחשו מי כתב את הטקסט הבא שנראה כאילו אהרן ברק העתיק ממנו את המהפכה החוקתית: "הואיל והחוקה הלאומית לא כוללת הוראה למסור לערכאה אחרת את הסמכות לערוך ביקורת שיפוטית על החקיקה, והואיל שאין בחוקה קביעה מפורשת כי בית-המשפט העליון לא יעסוק בביקורת כזו, יש להכיר בזכותו וחובתו של בית-המשפט לערוך ביקורת על חוקיותם של חוקי המדינה". זהו פסק דין של בית המשפט ברפובליקת ווימאר, בנובמבר 1925, בדיוק 70 שנים לפני שברק כתב את אותם דברים בפס"ד מזרחי שיצר את המהפכה החוקתית (ציטוט זה ועוד רבים אחרים נמצאים אצל עקיבא ביגמן, 'אהרן ברק טועה: גם בגרמניה הייתה מהפכה חוקתית', אתר מידה, 21.5.2015).
יהודים היו אמורים להיות זהירים שבעתיים כאשר הם משתמשים בתהליכים שהתרחשו בגרמניה, לצורך השוואות מופרכות עם המתרחש בישראל. אבל לצורך שלילת ההשוואות, לא חייבים להיות דווקא יהודים. בספרו 'הדיקטטורה הגרמנית' מזהיר ההיסטוריון הגרמני קרל דיטריך בראכר, מפני השוואות היסטוריות: "רק בדיקה מדוקדקת של ההתרחשות הספציפית, של הטכניקה המיוחדת ושל טקטיקת תפיסת השלטון, עשויה למנוע את הסכנה של הכללות מוטעות, ולו בחלקן, ולהועיד להן את מקומן הנכון בתוך גודש ההסברים, הנשענים על דטרמיניזמים היסטוריים וסוציולוגיים". שימוש בנאצים בוויכוח, על פי פיתוח של חוק גודווין המפורסם, הוא רק עדות לאובדן היכולת לטעון באופן ענייני.