השבוע התבשרנו שמתחת לציר פילדלפי נמצאו מנהרות שבנויות משלושה מפלסים. עוד אנו יודעים שצה"ל ממשיך לחפש מנהרות נוספות מתחת לציר המפורסם שכל אורכו הוא 14 קילומטר. 20 מנהרות התגלו ולכולם ברור שיש עוד לא מעט. כמובן שמנהרות אלו לא היו יכולות להיבנות מבלי שבצד המצרי ידעו על כך.
אוייבי ישראל נחלקים לשני סוגים: הסוג האחד מורכב מאלה שנלחמים בנו באופן ישיר וברור. אלה כוללים בעת הזאת את איראן כראש הנחש, ואת כל הפרוקסי שלה בעיראק, הח'ותים, החיזבאללה והחמאס. זהו הסוג המוכר, בהיותו ברור ונראה לעין.
הסוג השני כולל את כל המדינות המשחקות את המשחק הכפול. הן לכאורה לא נלחמות בישראל, הן אפילו מציעות שירותי 'תיווך', אבל הן אוייבות לכל עניין ודבר. כך לדוגמה קטאר שלא עומדת רק מאחורי החמאס מבחינה כלכלית, אלא גם מאחורי חלק מההתארגנויות האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב.
נתמקד במצרים, ההיא שיש לנו איתה הסכם שלום. המדינה שכל הממסד הביטחוני לאורך שנים מדגיש לנו שוב ושוב כמה חשוב לשמור על היחסים איתה, כדי שלא תיסוג מהסכם השלום. והקונספציה מתחילה כבר כאן, בתפיסה שרק האוייבים שלנו מחזיקים במוצר המכונה 'שלום'. אנחנו אלה שצריכים לשלם במוצרים קשיחים תמורת השלום. במסירת שטחים שבשליטתנו, אחר כך בהעלמות עין מכל מיני הפרות של הסכם השלום. ולאורך כל הזמן יש ללכת בזהירות רבה, כדי שחס ושלום הם לא יתרגזו ואולי ייסוגו מהסכם השלום.
הדיונים בכשל התפיסתי שהוביל לטבח שמחת תורה נוטים לרוב להתמקד במה שאירע מאז הסכמי אוסלו ובמרחב היחסים עם הפלשתינים. הגיע הזמן להרחיב את הדיון למעגלים נוספים.
את הסיבות לכך שישראל לא פתחה את התקפת הנגד שלה לאחר טבח שמחת תורה דווקא בציר פילדלפי תחקור ועדת החקירה. סביר להניח שהיא לא תחקור את השאלה: מדוע מיד לאחר הטבח לא פנתה ישראל למדיניות המתבקשת וההגיונית ביותר של הפניית האוכלוסייה האזרחית מאזורי הלחימה לצפון סיני, למצרים? ראשית, כך מקובל באזורי הלחימה, פינוי אוכלוסייה אזרחית לאזורים הקרובים שבהם אין לחימה. שנית, היה בכך תשלום מזערי בלבד ובהחלט לא מספיק על אחריותה הישירה והבלעדית של מצרים למנהרות ציר פילדלפי ולשלטונו של חמאס כאמצעי מצרי עקיף להחלשת ישראל.
כך מתפתחת מציאות מוזרה ומעוררת תמיהה. האחים המוסלמים נרדפים במצרים, אבל נציגיהם בדמות החמאס פורחים ברצועת עזה ומשמשים כוח פרוקסי של המצרים להטרדת ישראל במקרה הטוב, ולהחלשתה במקרה הגרוע יותר. במצרים אין בעיה להרוג מאות מפגינים רק כדי לבלום את הפגנות המחאה של האחים המוסלמים, אבל מצרים העזה להשתעשע ברעיון להצטרף לתביעה נגד ישראל בהאג. וזאת, בלי להתייחס להתעצמות הצבאית האדירה במצרים שאמורה לעורר את השאלה כנגד מי העוצמה הזאת נבנית.
במציאות רגילה של יחסים בין מדינות, היה מקום לתאר כהזוי במיוחד את האיום המצרי להוריד את דרג היחסים עם ישראל ולסגת מהסכם השלום בניסיון למנוע את הפעולה ברפיח. מדוע? כי למצרים תלות גדולה בישראל בתחום הגז. באוקטובר-נובמבר נאלצה ישראל לצמצם דרמטית את יצוא הגז, ומיד החלו הפסקות חשמל רבות במצרים. אולם האיום לצערנו הופך לסביר והגיוני, כי המצרים מכירים היטב את הכשל המבני בתפיסה הישראלית שהשלום הוא מוצר מצרי שישראל חייבת לשלם עליו.
במסגרת הצורך לבחון מחדש את המציאות שבה חיה ישראל, הגיע הזמן לבחון את החושך שבקצה המנהרה המצרית.