לכמיהה ולצורך בהסכמה רחבה, יש מניעים דמוקרטיים חשובים. לדוגמה, את רוב החוקות הדמוקרטיות בעולם, לא ניתן לשנות ברוב רגיל. נדרש לשם כך הליך מיוחד, שדורש גם רוב מיוחד. הדרישה להסכמה רחבה נשענת על הרעיון שעקרונות יסוד חייבים להיות מוגנים יותר מחוקים רגילים. אצלנו העיקרון משתקף, לדוגמה, בדרישה לרוב מיוחד של 80 ח"כים כדי לדחות בחירות, בגלל הצורך המובן להגן על לב ליבה של הדמוקרטיה.
מבחינה היסטורית, הכמיהה לאחדות בלטה במיוחד בציונות הדתית. מראשית התפתחותה, ערך אחדות האומה הדריך את התפיסה הדתית הלאומית ביחס לחשיבות השותפות עם החילונים. המפד"ל ההיסטורית לא רק תמכה, אלא אף יזמה לא פעם ממשלות אחדות, למרות שבממשלות כאלו כוחה הפוליטי פחת.
לפני מספר שנים, פרופ' דב שוורץ, חתן פרס ישראל והחוקר הבולט ביותר של הציונות הדתית בדורנו, כתב כך באחד הוויכוחים: "ציונות דתית היא אחדות האומה. כל היתר – בונוס". מכאן מובן מדוע כל יוזמה הקוראת לאחדות ולהסכמה רחבה – תהיה זו התארגנות לפעולה או רק עצומה – תכלול לא מעט דמויות דתיות לאומיות שבמקרים רבים יהיו גם היוזמות למהלכים כאלה.
אולם שאיפה לאחדות ולהסכמה רחבה עלולה גם להיות שלילית, כאשר היא מנוצלת כדי לבלום מהלכים לגיטימיים ודמוקרטיים של ממשלה נבחרת. בעצומה 'בולמים על סף תהום', שעוררה הדים רבים, ניכרת בעיקר בלימה של יכולת הממשלה לפעול. תחת הכותרת 'שינויים עושים בסכמה', הוסבר כי "כל שינוי שלא בהסכמה רחבה בסדרי השלטון והמשפט... יידחה עד לאחר הבחירות וקבלת מנדט מחודש מהעם".
מוזר לתבוע זאת לאחר שניסיון השינוי הקודם שהחל מיד לאחר הבחירות הקודמות, נבלם בהשתוללות שכללה קריאה לגורמים בינלאומיים לבלום את ממשלת ישראל, למשיכת כספים מישראל, ומעל לכל קריאה לסרבנות המונית עד כדי פגיעה חמורה בכשירות המבצעית.
נניח לרגע, רק לצורך הדיון, שהרפורמה המשפטית הרחיקה לכת יתר על המידה, והועלתה באגרסיביות רבה מדי. הרי התנהלו מגעים שאף הגיעו לניסוח של הסכמה רחבה על ידי שני הצדדים. אולם הפרופסורים יובל אלבשן ומשה כהן אליה, שלא היו מתומכי הרפורמה, ומקורם בשמאל הפוליטי, מעידים במפורש על הכשלה מכוונת של ההסכמה על ידי קיצוניים, שכל עניינם היה בהפלת הממשלה. "כל שינוי יידחה", נכתב בעצומה, אבל השינוי הגדול ביותר ומרחיק הלכת של ביטול חוק יסוד, כבר נעשה על ידי בג"ץ.
ותחת הכותרת 'מכבדים את שלטון החוק', נקראת "הממשלה להמשיך ולכבד את שלטון החוק... וביחד עם כל רשויות המדינה לנהוג בריסון עצמי ובאיפוק". המסר הסמוי הוא שיש כאן ממשלה רעה עם פוטנציאל לעבור על שלטון החוק ולכן רק אליה יש פנייה מפורשת. לא נעים מבית המשפט העליון, אז הוא מוסתר מאחורי הקריאה ל'כל רשויות המדינה' לנהוג בריסון ובאיפוק. מדוע לא לומר במפורש שבית המשפט העליון מתבקש לנהוג בריסון ואיפוק, ולא, לדוגמה, להטריד את המדינה בצורך להשיב לכל עתירה הזויה של ארגונים אנטי ישראלים?
מעניינת במיוחד הפנייה ל'משתתפים במחאות' ולצידם מיד 'האזרחים מכל הצדדים', לנהוג באחריות, ועוד. כאילו שבהפגנות המחאה האחרונות יש איזה שני צדדים שמשתוללים עם שלטי הסתה וחסימות כבישים. הקריאה מסתיימת בצורך "לתת רוח גבית ותמיכה לחיילי צה"ל". אפילו לגינוי חד משמעי לסרבנות שמרימה ראש מחדש, לא היה מקום בעצומה.
עצומת אחדות המנסה לחבר שני צדדים, תמיד מצריכה פשרות מסויימות וניסוחים מעורפלים. אולם ראוי שאלה יהיו לשני הכיוונים ולא חד צדדיים נגד הממשלה.