הספר '1984' של ג'ורג' אורוול, הוא דיסטופיה שבה שלטון דיקטטורי מנסה להגיע לשליטה מוחלטת בתודעתם של האנשים. הדברים מגיעים עד כדי היפוך מוחלט של משמעויות ואמיתות פשוטות ביותר. בשיחה מפורסת בעלילה, וינסטון, הגיבור העקשן, מנסה להיאבק על חרותו המחשבתית: "מה אני יכול לעשות אם אני רואה מה שלנגד עיני? 'רשאי' משמעותו היא שאני יכול להחליט אם לעשות או לא לעשות משהו". החוקר אובריאן עונה לו: "לפעמים, וינסטון. לפעמים 'רשאי' זה 'חייב'. לפעמים 'רשאי' זה 'אסור'. לפעמים זה גם זה וגם זה בעת ובעונה אחת".
לפני שהמומחים לספר '1984' יקפצו ממקומם על התיאור שלי שלא באמת נמצא בספר, הנה הקטע המקורי. "מה אני יכול לעשות אם אני רואה מה שלנגד עיני? שתיים ועוד שתיים הן ארבע". החוקר אובריאן עונה לו: ”לפעמים, וינסטון. לפעמים הן חמש. לפעמים הן שלוש. לפעמים הן גם זה וגם זה בעת ובעונה אחת. עליך להשתדל יותר".
קשה למצות במשפט אחד תהליכים ארוכי טווח ומורכבים דוגמת האקטיביזם המשפטי-ייעוצי. השבוע הצליחה פרופ' סוזי נבות, סגנית נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, לעשות זאת היטב. זה לא היה חשוב, אם לא היה מדובר באחת הדמויות הבכירות בתופעת מתן הגיבוי האקדמי למחאה. בציוץ ברשת X כתבה: "העובדה שהממשלה רשאית לפטר את ראש השב"כ, אין פירושה שהיא יכולה לעשות את זה בפועל. הכל תלוי בנסיבות". אין צורך להבהיר מי הם באמת בעלי הסמכות לקבוע מהן 'הנסיבות' בעיני נבות ורבים אחרים. הסמכות המפורשת בחוק הועברה באמצעות התפתלויות פרשניות ליועמ"שית ולבתי המשפט.
אחת מנקודות הציון הבולטות בהתפתחות האקטיביזם השיפוטי, הייתה בהלכות דרעי ופנחסי, שחייבו את ראש הממשלה לפטר אותם. באותה עת לשון החוק הייתה ש"ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה... להעביר שר מכהונתו". יצחק רבין טען שהמחוקק הותיר לראש הממשלה את שיקול הדעת האם ומתי לפטר שר ולכן בחוק כתוב במפורש 'רשאי'. המשמעות הרגילה של המושג 'רשאי' היא, שמדובר ברשות ולא בחובה. אולם בית המשפט קבע כי "יש נסיבות שבהן הופכת הפעלת סמכות שבשיקול דעת להפעלה שבחובה. אי הפעלתה של הסמכות בנסיבות מעין אלה יכולה להיחשב כבלתי סבירה באופן היורד לשורשו של עניין".
לאחר שלושים שנים שבהן 'רשאי' הפך להיות 'חובה' באמצעות עילת הסבירות המפורסמת, הגיעה היועמ"שית וקבעה לראש הממשלה כי הוא 'רשאי', רק בתנאי שיושלם "בירור התשתית העובדתית והמשפטית... ואפשרותך לעסוק בנושא בעת הזו. זאת, בשל רגישותו יוצאת הדופן של העניין".
ומי אלה שיודעים מתי תפחת משפטית 'הרגישות', אם לא היועמ"שית? סוזי נבות הייתה נחרצת יותר וקבעה שכרגע מדובר באיסור. בעוד היועמ"שית קבעה שיש לבדוק, נבות ממשיכה ומפרטת את 'הנסיבות' שלא מותירות שום ספק בכך שחל איסור. "אנחנו בשיאה של הפיכה משטרית", היא קובעת בנחרצות. "מסירים את כל המגבלות. מפטרים את שומרי הסף. מחליפים את כל מי שמשרת את הציבור".
אולם המשפט החשוב והמרתק בדבריה הוא תיאור שומרי הסף משרתי הציבור העומדים להיות מפוטרים, היינו היועמ"שית וראש השב"כ: "את כל מי שממלכתי, נייטרלי, אובייקטיבי ומקצועי". יתכן שנבות לא מנסה לשקר או לעוות את המציאות בתיאור הזה. במציאות המדומיינת שלה, היא באמת מזהה ממלכתיות, ניטרליות, אובייקטיביות ומקצועיות, רק עם עמדותיה שלה, ואך ורק עם עמדות המחנה אליו היא משתייכת.
'בנסיבות' כאלה, אכן הגיע הזמן שהמחנה הלאומי יפעל ברצינות להפוך את מוקדי ההשפעה הרבים בחברה הישראלית, התוקעים מקלות בגלגלי ביצוע המדיניות, לממלכתיים, ניטרליים, אובייקטיביים ומקצועיים.