מטבעה של מערכת פוליטית שהיא נתונה ללחצים ולאילוצים של יחסי כוחות פוליטיים, אינטרסים מנוגדים וכיוצא באלה. אולם סוגיית הגיוס הגיעה לנקודת רתיחה גבוהה. הגיע הזמן להציג לא רק את מה שאפשרי ומצוי, אלא גם את הרצוי ואת הראוי מבחינה ערכית ומוסרית. גם אם פירמידת הת"ש, תגמולים-שירות, לא ניתנת ליישום, לכל הפחות שתעמוד לנגד עיניהם של מעצבי המדיניות.
השיח הפוליטי מתמקד כמעט כולו בחרדים ובשאלת גיוסם ואי גיוסם. אלא שההתמקדות בחרדים, ככל שהיא עקרונית, חשובה ומוצדקת, היא רק חלק מהנושא. הסוגייה המוגדרת של משרתים מול לא משרתים היא רק הבסיס לכל הדיון. יש להוסיף לדיון את השאלות על אופי השירות הצבאי עצמו (ובהרחבה גם לשירות הלאומי כחלופה).
שירות צבאי, מעצם מהותו, לא יכול להיות שוויוני גם אם כולם יתגייסו. דווקא שירות החובה יוצר מצב שבו יש שירות חסר תועלת ותוחלת, שאינו יותר מאשר סימון וי, קבלת מספר אישי ולא יותר. רצף השירות נע מהלוחמים והמפקדים הקרביים בחי"ר, בהנדסה, בתותחנים ובשריון, ועד מש"קי ממטרות בשלישות ברמת גן. ביניהם יש כמובן מגוון עצום של תפקידים שרמת חשיבותם ונחיצותם שונה. דיון רציני בסוגיית השירות הצבאי חייב להעלות במלוא היקפיה ופרטיה את שאלת סוג השירות ואופיו. בתוך כך יש לפתוח לדיון את השאלה מי משרת והיכן.
מוכר לנו מהעבר הדיון שנמשך עד היום בשאלת המסלולים המקוצרים לגווניהם דוגמת בני ישיבות שהתגייסו בגיל מסויים או ישיבות הסדר. אכן זו שאלה כבדת משקל, אולם היא צריכה להיעשות מול הנתונים במדד נוסף, והוא שירות המילואים. מה אם יתברר שרבים מאוד מאלה ששירתו במסלול המקוצר, ממשיכים עד גיל מאוחר לשירות מילואים קרבי יותר מהאחרים? האם לא מדובר במי שהשלים את חובותיו בכך והרבה מעבר לזה?
כשלי הצבא 'הקטן והחכם', והאתגר הביטחוני הצפוי לנו בשנים הקרובות, מעוררים במלוא חריפותה את שאלת השירות במילואים. יש מי שממשיכים לשרות במילואים קרביים עד גיל הפטור, ואף מתנדבים מעבר לכך, ויש מי שבהדרגה נושרים ממערך המילואים עוד הרבה לפני גיל הפטור. השבוע פרסם יוסי יהושע את העובדה המדהימה, שקרוב ל-20 אלף לוחמים במילואים, מתחמקים סדרתיים שפשוט לא מגיעים. מדהים שהמערכת לא מסוגלת לנקוט במהלכים שיחזירו לוחמים שהוכשרו לכך למערך המילואים המתוח עד הקצה.
הציר האחרון שלא מדברים בו כלל הוא ציר השירות המתגמל מול השירות המסוכן. מפקד הטנק ומפקד המחלקה בחי"ר לא רק מסכנים את עצמם, אלא שתפקידם לא יועיל להם בחייהם האזרחיים. לעומתם, אלה ביחידות המחשבים, הסייבר, בחלקים מ-8200 או בדובר צה"ל, עשויים לגלות שהשירות הצבאי שלהם לא רק שלא היה מסוכן, אלא פתח להם אפשרויות מרתקות ומתגמלות לאחר השחרור. גם כאן חשוב לבדוק מי משרת והיכן ומדוע זה כך.
כל המדדים האלה חשובים כדי לבנות את פירמידת הת"ש, תגמולים-שירות. ייאמר מיד, בסופו של דבר שירות צבאי מסוכן וקשה שבכל מהותו תרומה לביטחון העם והמדינה, הוא עניין של אתוס, ערכים וחינוך, לא של תגמולים. אולם לא ייתכן שחברה הנתונה באיום קיומי לא תאמר באמצעות מערכת תגמולים, את מי היא מעריכה ואת מי לא.
בתחתית הפירמידה ימצאו עצמם המשתמטים שלא על בסיס חוקי, שיורחקו מכל מערכת ההטבות והתגמולים. והנמצאים בקודקוד ייהנו ממירב התגמולים וההטבות שיינתנו לקרביים לגווניהם, שגם ממשיכים במילואים לאורך שנים, כראוי למי שמהווים את קודקוד הפירמידה הלאומית.