לאורך ההיסטוריה, גורל הצפון שזור בחוטים של גבורה, נחישות ואובדן. מתל חי של טרומפלדור ועד יישובי הגבול של ימינו, הצפון תמיד היה חוד החנית של המאבק על קיומנו בארץ. בשנה האחרונה, האזור הזה הוזנח, הופקר לגורלו, כשמולו עומד אויב רצחני ומאיים – חיזבאללה, ששימש שלוחה של משטר האימים בטהרן.
המלחמה בצפון, כמו המערכה בדרום, אינה רק שדה קרב פיזי, אלא מאבק על ריבונות, ביטחון ואתוס לאומי. עם פרוץ הקרבות בצפון לפני 3 חודשים, מדינת ישראל יצאה למבצע שהוכיח את עליונותה הצבאית: תשתיות חיזבאללה הושמדו, מנהיגיו חוסלו, וכוחו נשחק באופן מהותי. אבל, למרות ההישגים המרשימים, התמונה הגדולה עדיין חסרה נדבך קריטי: שליטה בשטח.
המצב שמדינת ישראל הגיעה אליו בשמחת תורה, אינו יכול לחוזר בשנית. כוחות חיזבאללה – ובעיקר כוח רדואן – התכוננו לבצע טבח מחריד ביישובי הגבול בצפון ולנצל את היתרונות הבולטים בשטח והשליטה האבסולוטית בחלק מהמקומות לאורך הגבול. רק דוגמה קטנה. הכפר מארון ארס ממוקם על הר גבוה מאוד ששולט ממרחק קצר מאוד על מושבים וקיבוצים. תשתיות הטרור האדירות שנמצאו בכפר (ונהרסו לחלוטין, ב״ה) מבהירות לכל בר דעת שמצב כזה לא יכול לחזור. האיום הישיר, הקרוב כל כך והשולט בצורה טופוגרפית ברורה על ישובינו, אינו יכול לחזור.
לקראת מה שמסתמן כסיום הלחימה בצפון ועם הסכם הפסקת האש, עלינו להבהיר שיש מקומות מסויימים שנמשיך לשלוט בהם. לא מדובר על רצועת בטחון עמוקה ולאורך כל הגיזרה מראש הנקרה ועד הר דב, כפי שהיה עד שנת 2000 (על אף שזה יכול להיות פתרון ארוך טווח לחיסול ארגון חיזבאללה לחלוטין, אבל זה לא העניין כרגע); מדובר בחובה הביטחונית להישאר ולשלוט בכל המקומות בהם יש שליטה אסטרטגית מעבר לגבול, המאיימת איום ישיר באש ובתצפית על ישובי הצפון. אם לא נתפוס את הגבעות השולטות, אם לא נהיה אלו שמביטים מלמעלה, נמצא עצמנו שוב במגננה, באותה עמדה שמותירה את יישובינו חשופים ונתונים לחסדיהם של אוייבינו. רק כאשר כוחותינו יתבססו בשטחים השולטים, הגבול הצפוני יהפוך מחולשה לעוצמה.
הצפון, המייצג את מורשת הגבורה של תל חי, אינו רק גיאוגרפיה. הוא חלק מאתוס ציוני עמוק שמחייב אותנו לא להרפות. טרומפלדור וחבריו ידעו שאין ברירה אחרת מלבד עמידה איתנה והם גם שילמו עליה בחייהם. זו תפיסה שעלינו לאמץ גם היום: לשלוט בשטח, להגן על היישובים, ולהבטיח שלעולם לא נחזור לימים שבהם חיינו כאן הושפעו מגחמותיהם של טרוריסטים.
מדינת ישראל עומדת כעת בצומת דרכים. השמדת חיזבאללה וחמאס, חיסול נסראללה, הנייה וסינואר וחשיפת איראן כמעצמה חלשה וחסרת אונים. אלו מטרות הכרחיות, אבל לא מספיקות. הכוח שלנו ייבחן בעומק ההבנה שבלי רגלינו על הקרקע – על השטחים הגבוהים והנקודות השולטות – נמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמנו, נחזור לסמוך על מושגים ערטילאים כגון 'הרתעה', 'הכלה' וכדומה, ובעצם לא נבסס את עצמנו נכון ופשוט על פני הקרקע ונשמור משם על אזרחי ישראל.
הצפון לא יזכה לשקט עד שנקבע בו עובדות בשטח. לא עוד גדרות וקווי דיווח חשופים או חסרי שליטה בגבול. לא עוד חיים תחת איום הנ"ט או הכטב"מים. מלחמת הצפון תיגמר רק כשכוחות צה"ל יתייצבו בשטחים המשמעותיים ביותר. כי כך – ורק כך – אפשר להבטיח שקט לתושבים, עוצמה למדינה, ועתיד לביטחון הלאומי של ישראל.