אנחנו בעיצומו של שינוי היסטורי. לא פחות. כל מי שפוקח עיניים יודע: בלי גיוס חרדים – לא נוכל להחזיק את קווי החזית הבאים. זה לא עניין של אידיאולוגיה, אלא של קיום. לא גיוס בשביל לקדם שוויון בנטל, לא כדי לנצח ויכוחים ישנים, אלא פשוט כי המדינה בסכנה – והצבא צריך אתכם.
הוויכוח הציבורי סביב חוק הגיוס מלא שקרים, סיסמאות, ופופוליזם. יש מי שמעדיפים להפוך את החרדים לאוייבים, לצעוק 'הדרת נשים', 'מדינת הלכה', ו'למכור את המדינה לחרדים' – במקום להפשיל שרוולים ולבנות מודל אמיתי, חכם, וישים לגיוס חרדים. יש מי שמעדיפים להרוויח עוד כמה לייקים בטוויטר או עוד סיבוב ברדיו – במקום לשבת בחדרים סגורים ולבנות הסכמות. יש מי שרוצים לריב. אנחנו רוצים אתכם.
לכל המלעיזים, כדאי שתדעו: לא מדובר יותר בקונספציה. אנחנו לא ב-2018. אנחנו אחרי השביעי באוקטובר. מדינת ישראל התעוררה. אין יותר מקום ל'צבא קטן וחכם', אין יותר מקום לתירוצים. כדי לנצח את האויבים מבפנים ומבחוץ – אנחנו צריכים אתכם.
צריך לומר ביושר – הרבה מאוד שנים החרדים לא האמינו שהמדינה רוצה אותם באמת בצבא. וזה לא קרה סתם. היו מי שדאגו לסדר להם תדמית של 'בעיה'. עכשיו? אתם כבר מבינים שזו לא רק שאלה של אזרחות, אלא של אחריות לאומית. וכשיש תהליך אמיתי בתוך הציבור החרדי – אנחנו צריכים לתמוך בו, לא לחבל בו.
כמובן שזה לא קל. אי אפשר לגייס בכוח חיילים לקרבי. אי אפשר לשבור טאבו חברתי בן שבעים שנה ביום אחד. אבל מה שכן אפשר – זה לבנות מסלולים מותאמים, לקבוע סנקציות למי שמתחמק, לתת תמריצים למי שמתגייס, ולהוביל שיח נוקב, כן ומורכב, שמבין את עומק האתגר ויודע שבסופו יש תקווה.
הציבור החרדי לא יהפוך לציונות דתית. וזה בסדר גמור. לא צריך את זה. צריך שיבואו לשרת – כי זה המינימום הנדרש מכל אזרח במדינת ישראל. וצריך לומר את זה בלי להתבייש: מי שמשרת צריך לקבל יותר. זו לא אפליה – זו מוסריות. זו לא כפייה – זו דרך ארץ.
לא נרתע מהמהומה הפוליטית. לא מחוקרים בוועדות ולא מצעקנים באולפנים. אנחנו יודעים מה נכון למדינה – ונעשה אותו. אם צריך, נשלם מחיר פוליטי. אם צריך, נילחם בכל הכוח. אבל לא ניכנע לפופוליזם.
זה הרגע. זו השעה. הגיע הזמן שכולנו נלך יחד – חרדים, דתיים, חילונים – על מסלול משותף. לא מלחמה על זהות – אלא על הקיום.