כאשר אנו מדברים על ביטחון, הנטייה היא למקד את הדיון בהיבטים צבאיים ומודיעיניים. אך הביטחון הלאומי שלנו אינו נמדד רק בכוח צבאי ובהגנה פיזית, אלא גם בחוסן החברתי והקהילתי. חלק בלתי נפרד מחוסנה של חברה טמון ביכולתה לזהות ולטפל בילדים ובני נוער המצויים בסיכון, ולהעניק להם הזדמנות אמיתית להשתלב בחברה ולהפוך לאנשים משמעותיים התורמים לעצמם ולחברה. חובתנו אינה רק למנוע את הידרדרותם לעבריינות חלילה, או למצוקות נפשיות בלתי הפיכות, אלא גם להעניק להם מסלול לחיים מלאי משמעות ותקווה.
תופעת הנוער בסיכון קיימת בכל רחבי הארץ, אך ביהודה ושומרון היא מקבלת משנה תוקף, בשל המורכבות הביטחונית, פיזור היישובים והמרחק מהמרכזים הגדולים. תוסיפו לכך את העובדה שבתקופה האחרונה שוחררו מחבלים, חלקם עם דם על הידיים, לשטחי יהודה ושומרון, סמוך למקום מושבו של אותו נוער בסיכון, שרובו הגדול חווה על גופו ו/או מכיר מסביבתו אובדן ושכול בשל אותם מחבלים ממש – ותקבלו תוספת של עומס כבד על הנוער הזה, הן ברמה הרגשית והן ברמה החברתית. הרי אותם מחבלים אינם נשלחים לאי בודד; הם שבים לכפרים מהם יצאו לבצע פיגועים, סמוך ליישובים יהודיים, בהם מתגוררות המשפחות השכולות שיקיריהן נרצחו בידיהם. הנערים שגדלים באיו"ש אינם זקוקים לכתבות בעיתון כדי לדעת מי היה המחבל; הם הכירו באופן אישי את הקורבנות. הם גדלו עם הילדים של הנרצחים, השתתפו באירועים משפחתיים לצד אחייניהם של הנופלים, וחוו את הכאב הבלתי נתפס של ההורים שנותרו מאחור.
במצב כזה, כאשר המחבלים חוזרים לסביבתם המקורית, המדינה חייבת להיערך עם מענים ייחודיים לאותם נערים שנמצאים בלב הסערה. מדובר בצעירים המתמודדים עם זעם, חוסר אמון במערכת, ותחושת חוסר אונים אל מול המציאות המשתנה. ללא התערבות מיידית ותוכניות תמיכה, התוצאה עלולה להיות הידרדרות משמעותית שלהם – בין אם לעבריינות חלילה, לעימותים עם כוחות הביטחון לא עלינו, או להתפרצויות זעם בלתי נשלטות שאפשר לגמריי למנוע.
אנחנו יודעים היטב מה קורה כאשר נוער במצוקה אינו זוכה לתמיכה הולמת. הכתובת כאן כתובה על הקיר בענק. ולכן, כיו”ר ועדת המשנה לענייני איו”ש בוועדת חוץ וביטחון, יזמתי דיון דחוף בעניין. לצערי, הוא גלש לעיתים לצעקות וויכוח לא רלוונטי על עבריינות ופשיעה. אבל דבר אחד היה ברור: אסור שהנוער הזה יישאר מאחור. עלינו לוודא שהצעירים הללו יקבלו כלים להתמודד עם הכאב, לחזק מסגרות מתאימות קיימות וליזום חדשות ויעודיות שיתמכו בהם ויספקו להם אופק חיובי ומשמעותי.
אז מה עושים? ממשיכים ביתר שאת את התוכניות הקיימות, מתגברים את מרכזי החוסן הקהילתיים, וזאת לצד הקמת מרכזי טיפול/חינוך ניידים, שיגיעו עד לנער עצמו, והקצאת חונכים אישיים לכל נער ונערה, שיסייעו להם להתמודד עם התחושות הקשות ויכוונו אותם לדרך בונה.
מדובר במאבק על דור העתיד של ההתיישבות ביהודה ושומרון, על יצירת חוסן קהילתי אמיתי ועל בניית חברה שמספקת מענה אמיתי לכל ילדיה. אסור לנו להמתין לאירועי קיצון כדי לפעול. המערכת חייבת להגיב היום, כי אם לא, נמצא את עצמנו במציאות מסוכנת הרבה יותר בעתיד.
משרדי הממשלה שהיו בדיון נתבקשו לחזור עם נתונים מדויקים, ובינתיים אמשיך לעבוד, לבדוק ולדרוש את קידום המענים. כי ביטחון אינו רק הגנה פיזית; הוא גם הדאגה לעתיד החברה שלנו. כשאנחנו משאירים את הנוער הזה מאחור – כולנו משלמים את המחיר.