הכותב הוא מנהל התוכן בארגון לוקחים אחריות, הארגון המוביל בישראל לקידום שימוש בריא במדיה
ערב אחד, במהלך אחת ההרצאות שלי להורים, הרגישה אחת האימהות צורך לפרוק: "אני חייבת לומר לך מה הבת שלי בת ה-14 אמרה לי אתמול", היא התפרצה אל דבריי, וסיפרה על בתה שמבלה שעות רבות במסכים והיא לא יודעת מה לעשות. "היא חזרה מבית הספר ישר לחדר השינה שלה, הסתגרה שם כמה שעות והייתה בפלאפון בכל מיני מקומות שאני לא יודעת. כשבאתי אליה ואמרתי לה שתעזוב כבר את הפלאפון ואת כל השטויות שהיא עושה שם, היא אמרה לי משפט שעדיין מהדהד לי בראש: 'אמא! זה החיים שלי. אבל את פשוט לא תביני את זה לעולם!'
"החיים שלה? זה החיים שלה? ומה בדיוק אני לא אבין?", היא סירבה לקבל את דברי בתה. הרגעתי אותה, והסברתי שכדי באמת להבין מהו התפקיד של הטכנולוגיה והמסכים בחיי ילדינו וכך להבין למה ועד כמה זה חשוב להם, צריך לנסות לגלות מה הם מרגישים בזמן שהם במסכים, ומה גורם להם לכך?
החופש הגדול בפתחנו, ויש תחושה שהאיום הכי גדול על הבית בחופש, הוא המריבות על המסכים. הם ישחקו במחשב, יגלשו ברשתות החברתיות ובוואטסאפ, יעלמו לנו מהרדאר אל תוך העולם הנסתר שלהם. ואנחנו לא נדע מה נעשה.
השלב הראשון בעיני, הוא קודם כל לנסות לשאול את עצמנו מה הם מרגישים שם? מה הם חווים בעולם המסכים שלהם?
זה, בעיני, המפתח לשער הראשי של עולמם.
אחת מהתיאוריות המרכזיות שעשויות לפתוח לנו צוהר להבנת התחושות של ילדים מול המסכים היא תיאוריית 'מרחב הביניים' שפותחה ע"י הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט: ממש כמו 'דובי' שהילד לוקח איתו לגן, המסך מהווה 'מרחב ביניים' עבור ילדנו.
ננסה להבין שלושה צרכים פסיכולוגיים מרכזיים שהילדים מנסים לספק לעצמם בעזרת המסכים:
זהות עצמית: הילדים חוקרים את עצמם דרך ההתנסות במשחקים דיגיטליים. המשחקים מאפשרים להם לחקור דמויות ויכולות שונות, ומסייעים להם לגבש את זהותם. הם בוחרים דמויות במשחקים שדרכן הם מבטאים את הכוחות והיכולות שהם שואפים לפתח בעצמם.
ערך וביטחון עצמי: הילדים מרגישים בעלי ערך כשהם מקבלים פידבק חיובי ברשתות החברתיות. כל לייק, תגובה או שיתוף מחזקים את תחושת הערך העצמי שלהם ומספקים להם תחושת משמעות והכרה. בנוסף, הם עוקבים אחרי דמויות אייקוניות, וזה נותן להם תחושת חיבור לחיים שלהם וכך הם חשים שהם שווים יותר.
שייכות חברתית: הילדים מחפשים תחושת שייכות דרך הצטרפות לקבוצות חברתיות ברשתות. הם מוצאים את מקומם בקבוצות אלו ומפתחים קשרים חברתיים משמעותיים, ממש כמו שהם עושים בחיים האמיתיים.
כשהבנתי את זה, זה איפשר לי לתת הרבה יותר אמפתיה לעולם המסכים של המתבגרים, וכך גם עזרתי לאותה אמא, להוריד שיפוטיות, ולחזור לקשר בריא עם המתבגרת.
אז, בתכלס, מה התפקיד שלנו כהורים בעולם המסכים שלהם?
השלב הראשון (לפני לכעוס ולקחת להם את האקסבוקס בשתיים עשרה בלילה), הוא קודם כל להבין את העולם הדיגיטלי של ילדינו. אנחנו יכולים להתעניין בפעילויות שהם עושים במסכים, לשאול אותם מה הם משחקים, ובעיקר מה הם מרגישים בזמן הזה. הכרת תחושותיהם תאפשר לנו לתמוך בהם בצורה טובה יותר, לכבד את עולמם ואת מקומם, וכך ליצור הבנה ושיתוף פעולה משמעותיים יותר אף מצידם.
רק אחרי השלב הזה נוכל להציב גבולות בחכמה וברגישות, ונזכה לשיתוף פעולה רחב יותר מצדם.