לאחרונה הגיע אלי אחד מילדי וביקש להשמיע לי שיר חדש של "זמר מפורסם שנפצע קשה במלחמה ושרד, אתה חייב לשמוע". השיר שהושמע הוא שירו של אחד מגיבורי המלחמה - הזמר עידן עמדי שנפצע קשה לפני כשנה בעזה.
בעניותי, לא הצלחתי לקלוט ולהבין את כל מילות השיר, אך היה משפט שהלך וחזר ותפס אותי חזק: "כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות".
אחד מהפחדים הגדולים ביותר שמעסיק רבים מאנשי העולם הוא הפחד מהמוות. המוות הוא התעלומה הגדולה ביותר שעומדת בפני האנושות, משום שאין לך אדם שיודע מתי קיצו ומה אחריתו.
לב טולסטוי, שהיה סופר והוגה דעות שחי לפני כמאה שנה, דימה את הייאוש מהחיים והפחד מהמוות, לאדם שנפל לבור עמוק והצליח להיתלות בגזירי עץ באמצע הבור. גזירי העץ בהם נתלה הלכו ונאכלו על ידי עכברים, ובתחתית הבור מצויים נחשים ועקרבים המצפים לנפילתו. חייו של האדם לשיטתו של טולסטוי כמעט חסרי משמעות, והאדם מעביר את ימיו במשימת הישרדות ופחד מהסוף.
לא כן דרכה של תורתנו הקדושה, אשר בוחרת במכווין לקרוא לפרשה העוסקת בסיפור פטירתו של יעקב אבינו, בשם המציין חיים - 'ויחי'. דווקא לפרשה בה נפרד יעקב מבני ביתו ומובא לקבורה, אנו קוראים על שם החיים.
במקומות רבים מלמדים אותנו חז"ל כי המושג 'לחיות' או 'למות', הוא לא שאלה של רמת הסטורציה בדם, וגם לא של השאלה האם האדם נושם. צדיקים, כך אומרים חז"ל (ברכות י"ח), "במיתתם קרויים חיים" ואילו הרשעים "בחייהם נקראים מתים", משום שגם אדם שנושם יכול להיחשב למת. במקום אחר אומרת הגמרא (תענית ה') במפורש, שיעקב אבינו "לא מת", למרות אריכות הדברים בפרשתנו על כך שחנטו אותו וספדו לו.
במשך ההיסטוריה כולה של עם ישראל היו צדיקים שנפטרו בגיל צעיר מאוד. כך רבי שלמה אבן גבירול (37), וכך הרמ"ק (48), האר"י הקדוש (38), הרמ"א (42), הרמח"ל (37) רבי נחמן מברסלב (38) ועוד רבים, וחרף זאת הם הותירו אחריהם רושם והשפעה שנותרו קיימים וחשובים גם שנים רבות לאחר פטירתם.
צדיקים אלו, כמו רבים אחרים, נחשבים לחיים, למרות שכבר בגיל צעיר הם נטמנו באדמה. זאת משום שאת חייהם עלי אדמות הם מילאו והאירו באופן שיישאר גם אחרי שהם יילקחו לגנזי מרומים.
הבנה זו קוראת לכולנו לשנות את צורת ההסתכלות, ולעבור מפחד מן המוות, אל פחד מפספוס החיים. הדרך בה אנו נדרשים למלא את חיינו משתנית מאדם לאדם, אך כשאדם ממלא את חייו בהשפעה של טוב, הוא גורם לעצמו לחיות לא רק כאן, אלא גם בעולם הבא. לכן, כשרב ברוקא (תענית כ"ב) מתהלך בשוק עם אליהו הנביא, ושואל אותו מי מהאנשים שלפניהם הוא בן עולם הבא, משיב לו אליהו ומצביע על אנשים שממלאים את חייהם בלעשות טוב ועסוקים בלשמח אנשים עצובים ומסכנים.
מסקנת הדברים הללו פשוטה אך מְשַׁנָּה חיים. החשש העיקרי בחיי האדם לא צריך להיות מן המוות, אלא דווקא מפספוס החיים.